שולחן ערוך יורה דעה

סימן קט״ז – דברים האסורים משום גלוי

7 סעיפים · 9 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

משקים שנתגלו אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס (א) ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר:

באר היטב (1)

(א) ועכשיו. כתב הט"ז ואין בזה משום דבר הנאסר במנין כו' דלא נאסר אלא מפני נחשים ועוד מאריך בענין דין זה של סכנת נחש ובאשר שהמחבר כתב שעכשיו אין נחשים מצויים בינינו קצרתי:

סעיף ב׳

צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד מפני שקשה לצרעת: הגה וכן אין לצלות בשר עם דג משום ריחא מיהו (ב)בדיעבד אינו אסור (ארוך כלל ל"ט דין כ"ה):

באר היטב (1)

(ב) בדיעבד. אבל אם נתבשלו יחד אסורים אף דיעבד (ובס' ב"ש אוסר אפי' דיעבד משום ריחא וכ"כ פר"ח בתנור קטן. בט"ז מביא בשם ד"מ דדבר שיש בו משום סכנה אינו בטל בס' וכ"כ במהרי"ל) וכתב בד"מ דאפי' ס' לא מהני דחמירא סכנתא מאיסורא (וע"ל סי' צ"ה ס"ק ב'). וכתב רש"ל דאפילו לכתחלה אין להחמיר בתנור גדול לענין זה אע"פ דלענין בשר בחלב מחמרינן לכתחלה וע"כ נ"ל פשוט דאותן הלחמים שאופין בתנור א' עם בשר אין סכנה כלל לאכלם עם דגים אף שהתנור היה סתום עכ"ל הט"ז:

סעיף ג׳

ירחוץ ידיו בין בשר לדג ויאכל פת שרוי בנתים כדי לרחוץ פיו: הגה ויש אומרים דאין לחוש לזה רק (ג)כשמבשלם יחד ואכלן אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש (הגהות מרדכי) וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם ומ"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות דהוי קנוח והדחה (הגהות ש"ד סי' ע"ה ומביאו בגליון או"ה שם):

באר היטב (1)

(ג) כשמבשלם. וה"ה אם נצלו כאחד ממש זה עם זה וכתב באו"ה דיש לאסור אם נצלו יחד בלתי מחבת תחת כלי א' או אף אם בתנור סמוכין זה לזה דברוב פעמים יוצא מזו לזו השמנונית:

סעיף ד׳

צריך ליזהר מזיעת האדם שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת (ד)הפנים:

באר היטב (1)

(ד) הפנים. וסימן לדבר בזעת אפך תאכל לחם:

סעיף ה׳

צריך ליזהר מליתן מעות בפיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין ולא יתן פס ידו תחת שחיו שמא נגע ידו במצורע או בסם רע ולא יתן ככר לחם תחת השחי מפני הזיעה ולא יתן תבשיל ולא (ה)משקים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון שמא יפול אדם על חודה וימות: הגה וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור (ב"י בשם הש"ס) ולכן אסרו לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה (שם) וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה (רמב"ם) ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת (ו)התקופה וכן כתבו הקדמונים ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים) עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר (ז)בעיר ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו (תשובת מהרי"ל סי' ל"ה) וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז:

באר היטב (3)

(ה) משקים. כתב ב"י אפילו הם מכוסים (בכלי ברזל):

(ו) התקופה. כתב הש"ך דנוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים. ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחים שום דבר וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו ובט"ז כתב וז"ל בד"מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב ע"ז כי ניחוש בעלמא הוא כו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת הש"י וישובו עכ"ל וכ' הרמב"ם דאסור לילך על גשר רעוע או לחורבה וכל כיוצא באלו וע"ל סי' קנ"ג דין דאסור להתייחד עם העובד כוכבים מפני הסכנה:

(ז) בעיר. איתא בגמ' דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים שלום בעיר אל יהלך בצדי הדרכים וכתב רש"ל ונראה דסיפא מיירי דוקא בלילה שביום לא שכיחי מזיקים אבל רישא לענין דבר אין חילוק בין יום ללילה:

סעיף ו׳

אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם וכיוצא בהם וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל אלו בכלל אל (ח)תשקצו את נפשותיכם:

באר היטב (1)

(ח) תשקצו. בטור כתב בשם הרשב"א בזה היו מכין אותו מכת מרדות (ואין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות) וכ' הט"ז וז"ל מצאתי בקובץ א' ישן אלו ימים שסכנה מאד בהם להקיז דם קבלה מרבי יהודה החסיד אא"ט היינו ר"ח אייר אלול טבת כשחל יום א' של א' מהנ"ל ביום ב' או ביום ד' וכן השוחט אווז ביום זה או האוכל ממנו מסתכן ח"ו ובקובץ אחר מצאתי ג"כ רק שבמקום יום א' של טבת נכתב יום ט"ו של טבת כשחל ביום א' דהיינו ר"ח טבת שחל בשבת והיינו יום א' דר"ח עוד מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות וכ' הרא"ש ואם היה צריך למקומו מותר ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע"פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליו וכתב רש"ל על מאי דאיתא בש"ס במשקין מגולים שלא סיננן שאסור להשקות מהם לבהמתו ופרש"י הטעם מפני סכנה שמא ישחטנה אח"כ ויאכלנה ומכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהם ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד שפסקה המכה עכ"ל וא"ל הא אמרינן לעיל בסי' ס' דאפילו אכלה הבהמה סם המות שלה כשרה ומשמע דאין שום איסור כלל מפני סכנה אלא דוקא באכילת סם המות של אדם דאפשר שיש עכ"פ איסור מצד שהיה מסוכנת וכתב עוד רש"ל מי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל אפי' אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער ב"ח ומ"מ שמעתי למחות שלא ליתן להם מחט בתוך הלחם דאיכא למיחש שמא ישתגע ואיכא סכנות נפשות טובא עכ"ל (עיין בלה"פ סי' זה):

סעיף ז׳

מסוכנת אף על פי שניתרת בשחיטה המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלה: הגה בהמה שהורה בה חכם (ט)מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת בעל נפש לא יאכל ממנה (גמ' פ' א"ט והג"א שם) :

באר היטב (1)

(ט) מסברא. אבל אם יש לו קבלה שהיא מותרת מותר כן הוא בש"ס פא"ט:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.