שולחן ערוך אבן העזר

סימן צ׳ – דין הבעל יורש את אשתו ומה הוא שאינו יורש ודין מכירת האיש בנכסיו המשועבדים לאשתו וטענה נחת רוח עשיתי לבעלי

20 סעיפים · 47 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

הבעל יורש (א)את אשתו בין נכסי (ב)מלוג בין נכסי צאן ברזל בד"א במוחזק אבל לא בראוי כגון ירושה שראוייה לירש ומתה בחיי (ג)מורישה אינו עומד במקומה ליירש: הגה שטר חצי זכר שנוהגין בו האידנא שכותב האב לבתו ליטול בירושתו כחלק חצי זכר ואם תלך הבת בלא זרע (ד)קיימא יתבטל החוב ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא ומת הזרע ואח"כ מת אביה הבעל יורש כח אותו (ה)השטר מכח זרעו שיירש אמו והוא יורש זרעו (מהרי"ו סי' ט"ז) כתבו לה מורישיה קרקע מחיים ופירות לאחר מיתה הבעל יורש אותה קרקע (ו)ממנה (מרדכי ריש יש נוחלין) אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה שהרי ברשותו השביח ואינו יורש מלות אשתו כגון שמתו מורישיה והיתה להם מלוה ביד אחרים (ז)כשנשאה ומתה קודם שגבתה אותם: הגה אבל אם הניחו מורישיה נכסים אע"פ שלא גבתה הבת מחיים ואפילו אם היו משועבדים לכתובת (ח)אלמנה נקראים מוחזקים לבת והבעל יורש אותם (מרדכי פ' כל הנשבעין) וכן אם היה לה מלוה ביד (ט)אחרים כשנשאה ומתה האשה קודם שגבתה אותה אינו יורשה אבל אם הלותה מנ"מ ומתה קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה: הגה כל הנכסים שהיו לאשה שאין לבעלה רשות בהן והלותה אותן לאחרים אין הבעל יורש אותן (ב"י בשם תשובת הרשב"א):

באר היטב (9)

(א) אשתו. הרמב"ם פ"א מהלכות נחלה פסק ירושת הבעל מד"ס. והראב"ד והרשב"א ס"ל שהוא מדאוריית'. אשה שבעלה רוצה לגרשה ואינו יוכל מחמת חר"ג אעפ"י שאינו חייב במזונות יורשה הרא"ם ח"א סימן למ"ד ע"ל סי' ע"ז מש"ש:

(ב) נ"מ. אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות אפ"ה יורש אותה ח"מ ב"ש. טבעת קדושין יורש הבעל מהר"י סג"ל סי' ס"ג וע"ל סי' נו"ן ס"ק ה' מש"ש:

(ג) מורישה וכו'. ואם מת מורישה בחייה אעפ"י שמתה האשה קודם שיגיעו הנכסים לידה מוחזק מיקרי ויורש הבעל רשד"ם חא"ה סי' צ"ח. וכ"כ מהרמ"ט פ"ב סי' קמ"ו וכ"כ הרמ"א בסמוך בשם מרדכי:

(ד) קיימא. עיין סי' קי"ח מה הוא זרע קיימא:

(ה) השטר. דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ"מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר. מיהו קשה מ"ש מנדוני' דקי"ל אפי' אם נתן שט"ח ומתה בתו א"צ לשלם משום אומדנ' דכוונתו היה שתהנה בתו כמ"ש סי' נ"ג ולמה לא אמרינן כאן ג"כ אומדנ'. וכתב הח"מ ע"כ טוב לכתוב אם תמות בתי בלא ז"ק אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב. ואם כתב שח"ז לבת אחת ולשאר בנות לא כתב ולא הניח בן רק בנות. הבנות חולקים בשוה ולא תטול בת זו קדימה סך השטח"ז דאמרינן דלא היה כוונתו מה שנותן לזו שטח"ז רק נגד הבנים הזכרים ולא נגד הבנות. ואם מתה הבת זו והניחה זרע ואח"כ מת אותו זרע אינו יורש בעלה כלום דהא ליכא כאן שטח"ז אלא ירושה וקי"ל אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחים שלו מן האב כן ה"נ אין יורש הזרע את אמו להנחיל לאביו תשובת צמח צדק סי' צ"ו:

(ו) ממנה. והפירות אינו יורש דהוי ראוי דהא המוריש יוכל למכור אותה ב"ש. והח"מ כתב דיורש אפילו פירות מאחר דהיה מוחזק בגוף הקרקע ע"ש. ראובן השיא את בתו בעוד יעקב אביו חי ונתן לחתנו שטח"ז כמנהג. ואח"כ מת יעקב והחתן תובע גם שח"ז מירושת יעקב כי אמר שהוא ראוי לגבי חמיו והוא כתב לי במוחזק ובראוי הדין עמו תשובת רש"ל סי' מ"ט ועיין תשו' רמ"א סי' ג' ובתשובת מהר"ם מלובלין סימן י"ד. ראובן שנתן מתנה לבתו מעכשיו כל זמן שלא יהיה לו בן מאשתו פלונית. ומתה בתו בחיי בעלה ואח"כ מת ראובן או אשתו בלא בן. מוחזק מקרי ויורש הבעל אותה הרמ"ט ח"ב סימן קמ"ו ועיין הרדב"ז ח"א סימן קמ"ד:

(ז) כשנשאה. ב"ח כתב דתיבת משנשאה הוא ט"ס דאין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוו לאחרים לאחר שנשאה ועיין ח"מ ב"ש:

(ח) אלמנה. וה"ה לשאר ב"ח:

(ט) אחרים. ואם יש לה משכנות של מטלטלין או של קרקע באתר' דלא מסלקי בעל יורש הג"א והרשב"א והרמ"ט ח"ג סי' רי"ט. ואין נקר' אתר' דמסלקי אלא כשיוכל לסלק בכל עת שירצה. ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח"כ נשאת ומתה. הח"מ פסק דיורש מחצה. וב"ש פסק דיורש הכל אא"כ שכתב לה דין ודברים אין לי בהם אז יורש החצי ע"ש. ראובן שחייב מנה לשמעון חמיו ומת חמיו וירשה אותו בתו אשתו של ראובן ושוב מתה אשתו. ראובן יורש החצי ונותן החצי האחרת ליורשי שמעון הרדב"ז ח"א סי' קס"ט. ועיין בש"ע ח"מ סי' רע"ח דשם מבואר איזה הלואה נקר' מוחזק לענין בכורה כן הוא נקר' מוחזק בירושת הבעל:

סעיף ב׳

מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי דקיימא לן הוא הדין ליורשי יורשי ואם היתה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני והיה בן לבת הבן עומד במקום אמו ליירש לאותו פלוני אבל אם אין לבת יורש אלא בעל אינו יורש אותו פלוני דהויא ליה ראוי ואם אמר נכסי לפלוני ואחריו (י)מעכשיו ליורשי הו"ל מוחזק ובעל הבת יורש:

באר היטב (1)

(י) מעכשיו. אבל אם אמר מעכשיו לפלוני ואחריו לבתי לא מהני מלת מעכשיו שאמר לראשון עיין ב"ח ודרישה:

סעיף ג׳

הנושא אשה מחייבי לאוין הואיל וקדושין תופסין בה אם מתה תחתיו יירשנה (וכן אשה (יא)שהמירה הבעל יורשה) (ב"י מ"כ בשם אבי העזרי) וכן הנושא את הקטנה שהיא צריכה מיאון אע"פ שאין קדושיה קדושין גמורים אם מתה תחתיו יירשנה אבל הפקח שנשא חרשת אפי' נתפקחה אחר (יב)שנשאה אם מתה לא יירשנה והחרש שנשא פקחת ומתה (יג)יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת לו וזיכתה לו ממונה:

באר היטב (3)

(יא) שהמירה. עיין בח"מ סי' רכ"ג וס"ס רפ"ה:

(יב) שנשאה. היינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח"כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר ח"מ:

(יג) יירשנה. והראב"ד חולק ע"ז. ושוטה שנשא פקחת או להיפך אינו יורשה עיין ב"ש:

סעיף ד׳

קטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה בין בפניו בין שלא בפניו אפי' שתק האב אם מתה אין הבעל יורשה אא"כ רצה האב בנשואיה

סעיף ה׳

מי שנתגרשה ספק גירושין (יד)ומתה אין הבעל יורשה: הגה אבל כל זמן שלא נתגרשה אע"ג שנתן עיניו לגרשה יורשה (טור בשם הרא"ש) הטוען על אשתו שהיו בה מומין ומקחו מקח טעות כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ט אם מתה אינו יורשה (תשובת מיימוני סוף אישות ובמרדכי פרק מי שמת) אשה שמרדה בבעלה ומתה בעלה יורשה כך משמע מלשון המ"מ פכ"ב וע' לעיל סי' ע"ז המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות יש אומרים דאם מתה אינו יורשה (הגהות מרדכי פרק אע"פ):

באר היטב (1)

(יד) ומתה וכו'. כ"כ הרמב"ם והראב"ד חולק עליו וכן המגיד ומסיים דבר זה מחלוקת הגאונים. לפ"ז מהני עכ"פ תפיסת הבעל ב"ש:

סעיף ו׳

נפל הבית (טו)עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מהם מת תחל' ואין לו בנים (טז)ממנה יורשי הבעל יורשין עיקר הכתובה והתוספות (יז)ויורשי האשה יורשין נכסי מלוג ובין שניהם חולקים נכסי צאן ברזל:

באר היטב (3)

(טו) עליו וכו'. עיין ב"ש ותוס' י"ט בבא בתר' פרק ט' משנה ט':

(טז) ממנה. אבל אם אין לו בנים ממנה אין נ"מ מזה דהא הבנים יורשים הכל. אבל אם יש לו בן מאשה הראשונה ובן מאשה זו שייך דין זה. אע"ג דבן מאשה זו יורש בודאי חצי הכתובה ונ"מ ונצ"ב לא אמרינן כיון דהוא יורש ודאי במקצת יורש הכל ועיין בחה"מ סימן ר"פ:

(יז) והתוספת. היינו מה שהוסיף הוא מעצמו. אבל תוס' שליש על הנדוני' דינו כנצ"ב כמ"ש סימן ק' ועיין ב"ש ס"ק כ"ד:

סעיף ז׳

האשה שכתבה כל (יח)נכסיה לאחר בין קרוב בין רחוק קודם (יט)שתנשא אע"פ שאם נתאלמנה או נתגרשה תבטל (כ)המתנה אין הבעל אוכל פירותיהם ואם מתה בחייו אינו יורשה שהרי נתנה אותם קודם שתנשא וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור ולא עוד אלא אפי' נתנה מקצת נכסיה או כולם קודם וכתבה למקבל מתנה קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה המתנה ואם מתה אינו יורשה:

באר היטב (3)

(יח) נכסיה וכו'. עיין בח"מ סי' ר"נ כמה שיעור שיור אם משייר:

(יט) שתנש'. ר"ל שעומדת להנש' אז יש אומדנ' דמוכח דכוונת' היה להבריח אע"ג דלא גלתה דעתה. ואם לא עמדה להנש' דאז לא הוי אומדנ' דמוכח. או אם נתנה רק מקצת דליכ' אומדנ' דמוכח. ועידי חתימה על השטר מתנה מעידים שאמרה שכוונתה היתה להבריח אם כתיבת יד העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומתנה קיימת הרא"ש ב"ש:

(כ) המתנה. ואם מת הבעל ואח"כ מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד כשמת הבעל ויורשיה יורשים כ"כ הרא"ש:

סעיף ח׳

יש מי שאומר דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנת עלמין אבל אם כתבה לו כן קנה (כא)לגמרי:

באר היטב (1)

(כא) לגמרי. ואם כולם כתבו כן אמרינן שופרי דשטרי הוא אא"כ אמרה בפירוש לכתוב כן. מיהו אם ידעה דכותבין כן ולא מחתה אפשר המתנה קיימת הר"ן ועיין בח"מ סימן ע"א. מיהו בגלתה דעתה דכוונתה להבריח מבעל שרצונה לישא לא מהני המתנה המגי"ד ב"ש:

סעיף ט׳

האשה שמכרה מנכסי מלוג אחר שנשאת אע"פ שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא פירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע ואם מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים (וי"א דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים) (טור והרא"ש) ואם הדמים שלקחה מהלקוחו' קיימים (כב)בעצמם (או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם (כג)אלו) (טור בשם הרא"ש) מחזירין ללקוחות ואינו יכול לומר שמא מציאה הן: הגה נתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים (טור ורוב הפוסקים) וכל ימי חייה אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בקרקע הלוקח יכול למחות (נ"י פרק חזקת הבתים) ואין חילוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה (כד)אותן (ת"ה סי' רע"ב):

באר היטב (3)

(כב) בעצמם. ואם הוציאה המעות על דבר אחר יוכל הבעל לומר מיד שהוציאה המעות קמו עלה בהלואה ואין אני מחויב לשלם ההלואה שחייבת. ומטלטלין שהניחה אביה יורש אותן כ"כ הר"ן והמגיד ועיין בח"מ סי' צ"ו. ומ"ש הש"ך שם לא שייך כאן דאל יקנה ממנה נ"מ. ולא שייך כאן תקנות השוק. מיהו בנ"י ס"פ י"נ וד"מ הבי' דבריו. דאם אית' הדבר שבא מאותן המעות חייב לשלם להם. ועיין ב"ח מ"ש בח"מ ס"ס צ"ו ומדבריו שם ראיה כמ"ש הנ"י. ועיין תשובת צ"צ סי' (י') [קי"ז] ועיין ב"ש:

(כג) אלו. ובעל א"י לומר שמא ממעות שלו לקחה. מיהו בנושאת בבית י"ל די"ל משלו הם. ואם רצה הלוקח מחרים אם לא מצא מעות אצלה כמו שמחרים על המכירה ב"ש:

(כד) אותן. אפילו קדושת הגוף. אמנם אם נתאלמנה חל ההקדש ת"ה סי' רע"ב:

סעיף י׳

ואם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו (כה)מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים שלא מכרה מדעתו: הגה ראה שמכרה ושתק לה לא אבד משום זה זכותו (תשובת הרא"ש כלל מ') צותה בעת חליה לתת כך וכך ממלבושיה ונתרצה (כו)הבעל אם נתנה לעניים אינו יכול לחזור (כז)בו ואם לעשירים יכול לחזור בו (מרדכי סוף הזהב ותשובת מוהר"ם) וע' לעיל סי' פ"ו אם מכרה או משכנה מטלטלים:

באר היטב (3)

(כה) מכרה. א"א שנתנה מנכסי מלוג ואמרה שבעלה נתן לה רשות לעשות כטוב בעיניה עיין הרשד"ם חא"ה סי' קפ"ט. ובחלק ח"מ סימן של"ח שדבריו סותרים מחא"ה לחלק ח"מ ע"ש. בעל שהלך פתאום חוץ לעיר ואחר זמן שלח אחריה שתלך למקום שנתיישב הוא ומכרה כל מטלטלי הבית הכבדים ובלתי ראוים להוליך עמה ופרעה חובותיה ומשכנה בית שהכניסה לבעלה בנצ"ב מה שעשתה עשוי הרמ"ט ח"א סימן ק"ץ. ויש חולקים וע' הרשד"ם חח"מ סימן נ"ו. וה"ה אם משכנה הבית לצורך מזונותיה ופרנסה מה שעשתה עשוי הרמ"ט סימן הנ"ל החזיק בעל המשכנתה ג' שנים ומכחיש לאשה ואומר שברי לו שהיה לה הרשאה מבעל נאמן במיגו דאי בעי כביש לשטרי' ואומר מהבעל קניתי הרמ"ט סי' הנ"ל ועיין כנה"ג דף ק"ז ע"א:

(כו) הבעל. דהיינו שנתרצה הבעל בלי הפצרה שלה עיין בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ז בהג"ה בה"י. אשה שנתנה לבנה מתנה בפני בעלה ושתק בעלה בין היו נ"מ בין נצ"ב בין היתה מתנה שנתן הבעל לאשתו במתנה גמורה. אין במתנתה כלום. ואם אמרה לבנה קח מתנה זאת שאביך נתן לך והאב שמע ושחק אפשר שבזה הוי שתיקתו הודאה וצ"ע הרא"ם תשובת כ"י. והר"מ עובדיה כתב דמתנתה מתנה עיין כנה"ג דף ק"ח ע"א סעיף נ"ג צ"ד:

(כז) בו. היינו במתנה מרובה. ובמתנה מועטת נקר' מחוסר אמונה עיין בח"מ סימן רמ"ט וסימן ר"ד:

סעיף י״א

במה דברים אמורים שאם מכרה משנשאת מוציא הבעל מיד הלקוחות בנכסים הידועים לבעל אבל אם נפלו לה נכסים ולא ידע בהם הבעל לכתחילה לא תמכור ואם מכרה אותם קודם שידע בהם מכרה קיים וכן ארוסה לכתחילה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה ואם מכרה קודם הנשואין מכרה קיים (אפי' נכסים הידועים לו):

סעיף י״ב

נכסים שאינם ידועים לבעל כשיודעו לו מיד נעשו נכסי מלוג וכן הפירות שימצאו בידה מיד שיודעו לו הם נכסי מלוג: הגה אשה שאמרה על ירושה שנפלה לה שאביה צוה לתת ממנה לאחרים אם הנכסים ידועים לבעל אינה נאמנת מיהו אם מת הבעל צריכה לקיים הודאתה ואם הנכסים אינם ידועים (כח)נאמנת (ב"י בשם תשו' הרשב"א):

באר היטב (1)

(כח) נאמנת. היינו אם היה הודאה בב"ד הוי כמכרה קודם שידע ומכירתה קיימת ב"ש ח"מ:

סעיף י״ג

האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשתה כלום (וי"א דמ"מ כשתתאלמן או תתגרש מכרה קיים) (נ"י פ' החובל) וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נ"מ לא עשה (כט)כלום ויש מי שאומר שאפי' הוא עצמו יכול לערער על המכר (ואפילו אם מתה בחייו הבעל יורש כחה ויכול לבטל) (טור):

באר היטב (1)

(כט) כלום. כתב הראנ"ח ח"א סימן צ"ה דאפילו היא מרוצה במכר אלא שאינה רוצה למכור לראובן אלא לשמעון המכר בטל ע"ש. וכשם שאינו יוכל למכור כך אינו יוכל לשעבד וכן להקדיש הרמ"ט ח"א סימן שי"ט וסימן רע"ד. אם מתייראו משוד או מגלות אין לה לעכב במכירתם ואם מעכבת במכירתם יוכל לומר תפטרי אותי מאחריותם תשובת הגאונים סימן רע"ח:

סעיף י״ד

אין האיש רשאי למכור מטלטלין של נכסי צ"ב ולא למשכנם ואם מכרן או משכנן מה שעשה (ל)עשוי: הגה וי"א דמכרו בטל (לא)ובגדי האשה שהכניסה לו אין להן דין צ"ב רק נ"מ כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ז ולכן אם מכרן או משכנן בטל לכ"ע כן נ"ל וי"א דאם אמר שברשותה עשה מה שעשה נאמן (לב)בשבועה וכן אם אמר שנתן לה הדמים (תשו' הרשב"א סי' תקל"ו ותקל"ז) ישראל שגבה קרקע מן הכותי בחובו אם יש רשות לכותי לפדותו יש לה דין מטלטלין ואין לאשה כח למחות (לג)בו שלא למכרן אבל אם החזיק בה הישראל ואין (לד)הכותי יכול לפדותו יש לה דין קרקע ושעבוד כתובות האשה עליה כמו שאר קרקע (ת"ה סימן של"ט):

באר היטב (5)

(ל) עשוי. כ"כ הרמב"ם. וכתב הרא"ם סימן פ' אפילו היתה האשה צווחת בשעת המכירה שאינה רוצה למכרם המכר קיים ע"ש:

(לא) בטל. ריב"ש בשם כל האחרונים. ואם היא מכרה והוא מסכים אח"כ או להיפך המקח קיים ואינו צריך קנין חדש. ואפילו מכר לפרנסה מ"מ היא יכולה לערער על המכירה ועיין ב"ש:

(לב) בשבועה. היינו אם היא תובעה לבעלה שישלם לה נאמן בשבועה דהוא הנתבע ואם היא תובע למלוה שהלוה על הבגדים בתשובת מ"כ שהבי' הב"י כתב ההיא נאמנת נגד המלוה לומר שהשכין שלא ברשות ותשבע והמלוה יחזיר לה. והמרדכי ס"פ האומנין כתב מסתמ' אמרינן ברשותה השכין. משמע אפילו אם הבעל אינו בכאן ואינו טוען שעשה ברשותה אמרינן מסתמ' עשה ברשותה. והרשב"א בתשובה שהבי' ב"י ס"ס ע"ג כתב דמאן לימא לן דלא אפק' מדעתה גם שייך תקנות השוק ע"ש. משמע נמי דא"י להוצי' מן המלוה בלא מעות וכ"כ הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק י"ט. ועיין מ"ש הש"ך שם דבגדים מה שעשה לה בעלה מרצון הטוב יוכל להשכין לכתחלה ע"ש. והב"ש ס"ק נ"ב משיג עליו ע"ש ועיין בהר"א ששון סי' מ"ח. ובפליטת בית יהודא סימן י"א:

(לג) בו. אפילו אם כותבים בכתובה מטלטלין אג"ק:

(לד) הכותי וכו'. ואם החזיק ישראל כ"כ בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אעפ"י שביד הכותי לפדות מ"מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שיעבוד כתובת האשה עליו ת"ה ח"מ ב"ש:

סעיף ט״ו

מטלטלין שנתן לה (לה)משלו דינם שוה לנכסי צ"ב שאינו רשאי למוכרן (לו)לכתחילה וה"ה למטלטלין שקנה לה אפי' לא באו לידה ואפי' אין לו במה להתפרנס ואין חילוק בין בגדי שבת וי"ט לבגדי חול אבל כלי זהב ובדולח יכול (לז)למוכרם אם הוצרך להתפרנס מהם ואם קרובים נתנו לה בין תכשיטים בין בגדים יכול הבעל למוכרם לפרנס (לח)עצמו:

באר היטב (4)

(לה) משלו וכו'. עיין ש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק כ"ו ועיין מ"ש הב"ש ס"ק נ"ב:

(לו) לכתחלה. ובדיעבד אם כבר מכר משמע מדברי המחבר דהמכר קיים. והח"מ כתב דהמחבר איירי שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוספת' שהוסיף לה ע"כ מטלטלין אלו כדין נצ"ב שאינו רשאי למוכרן לכתחלה ובדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם. אבל מה שנתן לה במתנה גמורה מיד דין נ"מ להם והמכר בטל. ומ"ש המחבר וה"ה המטלטלין שקנה לה וכו'. הוא לאו דוק' כי מה שקנה אפילו בדיעבד בטל המכירה ע"ש. וב"ש השיג עליו ומסיים מיהו למעשה צ"ע בדיעבד אם המכירה קיים ע"ש:

(לז) למכר'. והא דכתב הרא"ש והטור דא"י למכור כלי זהב שם איירי שהיא הכניסה לו ב"ש:

(לח) עצמו. ר"ל שימכור מה שאין צריך לה כ"כ ויניחנו המעות על רווחים ויאכל הרווחים כי המתנות הם נ"מ והוא אוכל הפירות. ומ"ש כאן יוכל הבעל למוכרם לפרנס עצמו היינו מן הרווחים ולא מן הקרן ח"מ ב"ש:

סעיף ט״ז

מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מהאיש תחילה וחזר ולקח מהאשה בין שלקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש מכרם קיים וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה מכרה ומתנתה קיימים ואינה יכולה לומר בנכסי (לט)מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בשאר נכסים יש לה לומר כן כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנצ"ב בין קרקע בין מטלטלין או שדה שיחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניסה לו שום משלה לא קנה בעלה ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום (מ)ביתה לפיכך אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו חוץ מנ"מ אלא א"כ קבלה עליה אחריות (מא)בפירוש: הגה י"א דוקא מכירתה ונתינתה לא מהני אבל אם מחלה (מב)לבעלה כל זכות שיש לה על הנכסים מהני כמו שמהני מחילה לענין כתובה (הראב"ד והרא"ש) ויש חולקים (הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם לדעת המ"מ):

באר היטב (4)

(לט) בנ"מ. לכאורה נראה שזה שכתב כאן בעל הטורים סותר למ"ש בי"ד בהלכות עבדים במי שחציו עבד וחציו בת חורין ועבד של שני שותפין וכן מ"ש הרמב"ם בדין זה בפכ"ב מה"א למ"ש בפ"ב מהלכות רוצח ופ"ה מהלכות עבדים ועיין בה"י בי"ד בה' עבדים ס"ק ז' ועיין ב"ש:

(מ) ביתה. הב"י והכ"מ מדייק דוקא כשהיא טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת. ומהרי"ט בתשובה ח"ב חח"מ סי' נ"ו כתב דאפילו לא טענה אין במעשיה כלום:

(מא) בפירוש. ולא אמרינן בזה אחריות ט"ס. ועיין בהרמ"ט ח"ב סי' קנ"ט:

(מב) לבעלה וכו'. ויש חולקין עיין ח"מ ב"ש. ומסיים הב"ש ונדוני' שלנו שכותבין על סך כך וכך מהני המחילה ואינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. והיינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים. אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו ע"ש ועיין כנה"ג דף ק"ח ע"ב סעיף קמ"א:

סעיף י״ז

הבעל שמכר נכסיו ואח"כ כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו אע"פ שקנו ממנה הרי זו טורפת שלא כתבה לו אלא כדי שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה ויש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפילו כתבה לו שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אינו כלום אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד על מקום זה ואח"כ מכר אותו הבעל אינה טורפת (מג)אותו וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך ולא הסכימה למעשיו וחזר הבעל ומכר לאיש אחר בין אותה שדה בין שדה אחרת ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו אינה יכולה למחות שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן אם קבלה עליה (מד)אחריות בפירוש שאם יטרוף בעל חוב של בעלה ממנו שהיא תשלם לו אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי: הגה וי"א דאם האשה קבלה המעות אינה יכולה לומר עוד נחת רוח עשיתי לבעלי (נ"י פ' חזקת ובמישרים נכ"ג ח"ד) אשה שהודית שחייבת עם (מה)בעלה צריכה לשלם ולא יכולה למימר בזה נחת רוח עשיתי לבעלי דלא אמרי' כן אלא בנכסים שמוכר (ב"י בשם תשו' הרמב"ן) אשה שסלקה כחה מנכסי בעלה קודם שקנאן הבעל יכול למוכרן אח"כ ואינה טורפת מהן ולא שייך בזה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי (מרדכי ריש הכותב ובהגהות מיימוני פ' כ"ג):

באר היטב (3)

(מג) אותו. ה"ה אם כתבה שטר בפני עצמו מהני אפילו כתבה אחר מכירת הבעל וא"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי דכולי האי לא עבדה. ואם הוא רוצה ליקח הלואה והיא סלקה כחה מנכסיו ואח"כ לקח הלואה הוי כקנין אשה והדר בעלה עיין ב"ש:

(מד) אחריות. ועכשיו נוהגים דכותבים אחריות וקונים מן האשה והדר בעלה עיין ב"ש:

(מה) בעלה. עיין בח"מ סי' קי"א:

סעיף י״ח

נכסי צאן ברזל שאבדו (מו)או נגנבו ומחלה אותם לבעלה וקנו ממנה בעדים אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צ"ב הקיימים לא קנה מפני שיש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי:

באר היטב (1)

(מו) נגנבו. ה"ה אם נכתב הנדוניא על סך מעות מהני מחילה אפילו כשהם בעין והא שכתב שאבדו קמ"ל אע"ג בתחילה היו בעין ריב"ש. אם היה לה שטר על בעלה ומכרה לאחר ומחלה לבעלה לכ"ע לא אמרי' בזה נ"ר עשיתי לבעלי רשב"א ב"ש:

סעיף י״ט

אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדיה ובתכשיטיה מה שתרצה אם מכרה או נתנה (מז)בטל:

באר היטב (1)

(מז) בטל. די"ל כוונתו היה להשאיל ולהפקיד ולא למכור עיין בטור:

סעיף כ׳

ראובן שהיה לאשתו קרקע נכסי מלוג ונתחייב לשמעון בשטר ואח"כ נתחייבו הוא ואשתו בשטר ללוי ומתה בחיי בעלה לוי קודם לגבות מאותו קרקע של נכסי מלוג:

נוסח השולחן ערוך: אפי רברבי: שלחן ערוך אבן העזר, למברג תרמ״ו; באר היטב: מהדורת תורת אמת – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.