סימן קס״ו – מצות יבום שתלך היבמה אחר היבם ושיקדשנה ואם כינס בביאה באיזו ביאה היא
סעיף א׳
היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם וב"ד נותנים לו עצה ההוגנת לשניהם אם לייבם או לחלוץ: הגה ודוקא שהיבם במקום (א)דירתו והוא במקום ב"ד אבל אם הלך למקום אחר (ב)אין כופין היבמה לילך אחריו (נ"י סוף פרק זה בורר) וכן אם הוא דר בין הכותים או בין הדיוטות שאין יודעין סדר חליצה אין לדיינין לילך אחריו אלא כופין אותו לילך למקום וועד ויפטור יבמתו (הגהות אלפסי פ' מצות חליצה):
באר היטב (2)
(א) דירתו. מי שיש לו ב' מקומות לפעמים דר בזה ולפעמים דר בזה עיין במהר"ם מטראני ח"ב דף ס"א. ובמהר"ם גלאנטי סי' ט"ז. ובמהר"ם אלשיך סי' נו"ן ובכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ה':
(ב) היבמה. אלא כופין אותו לבא אחריה נ"י. ומשמע כיון דהלך ממקומו אין כופין אותו שיבא למקומו והיא תלך לשם אלא מוכרח לבא למקומה ב"ש. אם היבם הלך למקום אחר והיה דעתו להשתקע ונתעכב שם יב"ח אעפ"י שעדיין לא העתיק דירתו מהעיר שיצא משם. היבמה הולכת אחריו למקום שהשתקע שם יב"ח מקור ברוך סי' י"ד ע"ש אם שלחו בעד היבם לבא לעיר היבמה. אם פירשו לו ע"מ שאין עליך לטול כלום מהוצאותיך ולא שכר טרחך אין היבמה חייבת ליתן לו כלום ואם לא פירשו אלא כתבו לו בסתם שיבא חייבת היבמה מן הדין לפרוע לו הוצאותיו ושכר טרחו כפי מה שיראו כראוי ליתן רשד"ם חא"ה סי' קי"ד ועיין בעבודת הגרשוני סי' י"ב אם מעכבים את היבם שלא יסע מעיר תוך ג' חדשים עד שיחלוץ או ייבם עיין כנה"ג בהגהת ב"י ס"י:
סעיף ב׳
מן התורה א"צ לקדשה אלא בא עליה וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשנה בפני עדים בכסף או בשטר והוא נקרא מאמר: הגה ואם קידשה בשטר נמי מקרי (ג)מאמר (מ"מ פ"ב) ואפי' נתן לה פרוטה ואמר לה הרי את מקודשת לי בזו ובקידושי אחי הרי זו מקודשת דהוי כמלוה ופרוטה (ריב"ש סי' קס"ב) וצריכה ג"כ חופה אחר קדושין כמו שאר אשה ויכול לעשות מאמר על ידי שליח כמו בשאר קידושין (שם סי' א') ואם בא עליה בלא מאמר קנה וא"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות ודוקא שבא עליה בפני עדים:
באר היטב (1)
(ג) מאמר. תמוה הוא דהא נכלל בדברי המחבר עיין ב"ש:
סעיף ג׳
אין עושין בה מאמר אלא מדעתה וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין אין עושה בה מאמר אלא מדעת אביה:
סעיף ד׳
כותב לה כתובה ואין נכסי היבם (ד)משועבדים לה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם:
באר היטב (1)
(ד) משועבדים. אף אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה מ"מ בענין הכתובה לא נשתנה הדין. דכתובה על נכסי בעל הראשון ב"ש. והב"ח כתב אחר שתקנו חז"ל לקדש אותה כשאר אשה צריך לכתוב לה כתובה על מאה זהוב' אפילו יש נכסים לראשון ויש לה מאתיים מראשון וק' משני ע"ש. לכאורה נראה דאשתמיטתי' ליה הש"ס דכתובות דף פ"ב ע"ב החזירה הרי היא ככל הנשים וכו' אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה וכו' ע"ש ועיין בתו' י"ט שם. גם האבעיא בת יבמה מהו וכו' בכתובות דף י"ג ע"ב. לא אזלי שפיר לפי דברי ב"ח למאי דקי"ל מצות יבום מקדש והדר בועל וד"ק וא"ל דכל זה איירי קודם שתקנו חז"ל לקדש אותה וכו'. א"כ קשה על הטור והב"י ודו"ק ועיין ב"ש:
סעיף ה׳
נולד לו בן ממנה א"צ לקרותו על שם אחיו המת:
סעיף ו׳
כתובת יבמים צריכה שרטוט מפני הפסוקים שכותבים בה (ועיין בטור סי' זה טופס הכתובה):
סעיף ז׳
הבא על יבמתו בין בשוגג בין לשום זנות בין שאנסוהו כותים והדביקוהו ביבמתו בעל כרחו ע"י קושי בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס בין שהיא ערה או ישנה קנה אפילו בהעראה:
סעיף ח׳
בד"א כשנתכוין לשם ביאה בעלמא ואפי' לא נתכוין אלא לביאת בהמה אבל אם לא נתכוון לשם ביאה כלל כגון שהוא ישן או שיכור שאינו מכיר כלום או שנתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קישוי אלא באבר מת לא קנה:
סעיף ט׳
בד"א שביאת שוגג קנה ביבמתו שנפלה לו מן הנישואין אבל אם נפלה לו מהאירוסין י"א שלא קנה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ויש מי שאומר דה"ה להעראה (י"א שהבא על יבמתו צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על ביאת יבמה) (טור בשם העיטור):
נוסח השולחן ערוך: אפי רברבי: שלחן ערוך אבן העזר, למברג תרמ״ו; באר היטב: מהדורת תורת אמת – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.