סימן קנ״ד – למי שכופין להוציא בגט בין איש בין אשה וסדר כתיבת הגט ונתינתו
סעיף א׳
אלו שכופין אותם להוציא וליתן (א)כתובה מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי או להיות מחתך נחושת מעיקרו ואם רצתה תשב עם בעלה (ואם ידעה (ב)בהן קודם שנשאת אין כופין להוציא דסברה וקבלה) (טור בשם הרמ"ה) נעשה האיש מוכה (ג)שחין כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואע"פ שהיא רוצה לישב עמו (או שהתנה עמו קודם שנשאה) אין שומעין לה אלא מפרישין אותם בעל כרחם מפני שהיא (ד)ממיקתו ואם אמרה אשב עמו (ה)בעדים כדי שלא יבא עלי שומעין לה: הגה י"א דמומר כופין אותו ע"י כותים להוציא (ב"י סי' קל"ד בשם א"ח ובמרדכי פ' המגרש) ובלבד שיבטל בשעת הגט (שם במרדכי) ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת (תשובת מור"ם) אא"כ פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור (מהרי"ו סי' כ"ב) או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים (הגהות מיימו' סוף אישות) מי שהוא רועה (ו)זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות (ז)בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש דילמא משקרים עליו (חידושי אגודה ביבמות):
באר היטב (8)
(א) כתובה. ולענין תוספת כתובה פסק הב"ש דאין לה תוס' בכל הני אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו אפ"ה אין לה תוספת ע"ש והא דכופין היינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין רשד"ם חא"ה ס"ס מ"א. כל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה אם לא יכפוהו להוציא כגון דליכא קמן האשה תובעת גיטה וכתובתה: ב"ד יורדין לנכסיו ומגבין לה הרד"ך בית ב' חדר יו"ד:
(ב) בהן. ולכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יוכל לקבל ועכשיו א"י לקבל. לכן נראה אפילו להרמ"א שכתב אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקים עיין ב"ש:
(ג) שחין. מוכה שחין שאומר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו יש להסתפק אי מהימנינן ליה הר"א ששון סימן רי"ד. הי' לו נגעים בפיו ומוציא ליחה סרוחה כופין אותו להוציא הר"י אדרבי סימן מ"ב. מי שמשתין בתוך המטה ואינו מרגיש אין כופין אותו להוציא ואין כופין אותה להיות עמו הרדב"ז ח"ב סימן ר"ס וכ"כ באר שבע דף קי"ב. וע"ל סי' ל"ט ס"ק ד' חולה הצרפתי אם יסכימו הרופאים שהתשמיש ממיקתו וגם יש בו מיאוס וסרחון חזק כופין אותו להוציא עיין כנה"ג קפ"א ע"א וכן בנכפה אם התשמיש קשה לו מפרישין אותו ממנה הרמ"ט (ח"ב) [ח"ג] סימן רי"ב:
(ד) ממיקתו. פי' בשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו:
(ה) בעדים. ולא צריכין שיהיו העדים יושבין ושומרין כל הלילה אלא כדרך כל הישנים בבית א' סגי הראנ"ח ח"א סימן ז':
(ו) זונות. ראובן שבא על א"א וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה. פסק חכם צבי בתשובתו סימן קל"ג דאין כופין אותו להוציא. דל"ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא"כ כאן דשב בתשובה ע"ש:
(ז) בדבר. ואין להחרים אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות ב"ש:
(יא) ידיו. והיינו שנולדו בו אבל אם היה בו לסברת הרמ"א סעיף א' אין כופין להוציא דסברה וקבלה. ועכ"פ (דהיא) [היא] לא נעשית מורדת די"ל סבורה הייתי שיכולה לקבל כמש"ל ס"ק ב' ב"ש:
סעיף ב׳
מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החוטם או מלקט צואת כלבים וכיוצא בה ומת ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ויחלוץ ויתן לה כתובה:
סעיף ג׳
האומר איני זן ואיני (ח)מפרנס כופין אותו (ט)לזון ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה וכן הדין למי שאינו רוצה (י)לשמש: הגה וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כי ע"י זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשו' הרשב"א סי' תרצ"ג) וע"ל סי' ע' וסי' ע"ז איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא וכל זה כשהוא מתחיל אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו י"א דמותר להכותה וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה והסברא ראשונה היא עיקר ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת ואם היא מקללתו חנם יוצאת בלא כתובה ונראה לי דוקא ברגילה בכך ואחר ההתראה וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואם הלכה מביתו ולוותה ואכלה אם יצאתה מכח שהכה אותה תמיד חייב לשלם (כל דברי הג"ה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סי' פ"ח) וכמו שנתבאר לעיל סי' ע':
באר היטב (3)
(ח) מפרנס. ל"ד האומר איני זן אלא כי היכא דלית ליה פשיטא שכופין. וכתב מהר"ם מטראני ח"א סימן ע"ו. אין לך אינו רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזונות ולא קרב אליה והולך ובורח ממקום למקום. ע"ש ועיין כנה"ג קפ"א ע"ב. טען חמיה תבא לביתי ואזונה אין לכופו בשוטים אבל במילי כייפינן ואם אינו רוצה להוציא יכולה לקחת כל הנכסים הנמצאים אתה בין מנדונייתה בין מתכשיטין שנתן לה בעלה וללכת לבית אביה וחייב ליתן לה מזונות כל זמן שאינה מוציאה בגט. אלא שאם מזונות שבעיר דירתו הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער הזול ממהרי"ט ח"א סימן קי"ג:
(ט) לזון. לכמה פוסקים כופין אותו לגרש ע"כ אם היא אינו רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי"ל קים לי כהני פוסקים כמש"ל בס"ק ב':
(י) לשמש. כלומר בענין הכפיה שווין הדינין. אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אין שווין. דבתשמיש מוסיפין על הכתובה. ובאינו רוצה לזון אין מוסיפין עיין ב"ש:
סעיף ד׳
האיש שנולד בו מומין אחר שנשא אפי' נקטעת ידו או רגלו או נסמית עינו ולא רצתה אשתו ליישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לא רצתה דינה כדין מורדת: הגה וי"א דכ"ז בידו או רגלו או עינו אחת אבל בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו כופין אותו להוציא (טור והרא"ש):
סעיף ה׳
איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי איפשי כי הוא מטורף וירא אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים: הגה מי שהוא נכפה י"א שאינו (יב)מום ואין כופין ע"ז לגרש ומ"מ אין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאתה מחמת טענה (מרדכי פרק המדיר בשם ראבי"ה) וי"א דהוי מום (יג)באיש וכופין לגרש (הרא"ש כלל מ"ב):
באר היטב (2)
(יב) מום. אע"ג דבאשה הוי מום כמ"ש בסי' (קט"ז) [קי"ז] מ"מ אשה ניחא לה בכל דהו ודוקא דאין סכנה בדבר אם משמשת עם בעל נכפה דאם היה סכנה בדבר כופין אותו להוציא כמש"ל ס"ק ג' בשם מהרמ"ט:
(יג) באיש. עיין כנה"ג דף קפ"ג ע"ב שהעלה אם נתיישן החולי נכפה אצלו וגם הרופאים אמרו נואש אם יראה בעיני חכמי הדור שנכוף אותו לגרש אף אני אהיה סניף להם ע"ש ועמ"ש דף קל"ב ע"א מש"ש:
סעיף ו׳
האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראוייה לבנות ממנו אין שומעין לה ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו (ואין לה כבר שום (יד)בן) ואומרת שהוא (טו)גורם שאינו יורה כחץ אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר שומעין לה אפילו יש לו בנים מאשה אחרת דשמא נתקלקל אח"כ וכופין אותו להוציא ויתן מנה מאתים אבל לא תוספת (טז)ויתן נדוניתא מה שהכניסה לו ויש לו להחרים סתם על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי ואח"כ יתן כתובה ואם אמר אשא אשה אחרת עליה ואבדוק עצמי שומעין לו ואם ילדה השניה תצא הראשונה בלא (יז)כתובה ואם לאו יוציא שתיהן ויתן (יח)כתובה או ישא שלישית אם אפשר ליה למיקם בסיפוקייהו ויש מי שאומר שאם אמרה גם השניה שאינו יורה כחץ יוציא שתיהן ויתן כתובה ובכל גוונא אם ידוע שהוא עקר והיא באה מחמת טענה יוציא מיד: הגה וה"ה אם שהה (יט)י' שנים ולא ילדה ובאה מחמת טענה שכופין אותו להוציא וליתן כתובה והתם לא מהני מה שאומר אבדוק עצמי ואשא אחרת דמ"מ לא אבדה הראשונה כתובתה הואיל ולא הוחזקה בג' אנשים והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ היינו שידוע שהיו לו כבר בנים אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ או בבעל השלישי שכבר הוחזקה כך נראה סברת הטור והוא מסקנת התוס' והאשיר"י:
באר היטב (6)
(יד) שום בן. בנ"י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה ב"ש:
(טו) גורם. עיין ב"ש:
(טז) תוס'. היינו תוספת שמוסיף לה דרך מתנה. אבל תוספת שליש הנהוג בינינו נותן לה מהרי"ק שורש פ"א. עיין כנה"ג קפ"א ע"ב סעיף כ"ח. ודף קפ"ב ע"א סמ"ג. דורונות ומתנות ששלח לה הבעל בשעת שידוכין הם של הבעל. הרש"ך ח"ג סימן קי"ב. וכן המתנות שנתנו לבעל. הם לבעל. מהרח"ש בתשובה סי' מ"א. דורונות ומתנות שנתנו לה אחרים בשעת נשואין הם שלה בין שנתנו לה קרובי החתן בין קרובי הכלה הרש"ך וכנה"ג הביא תשובת ב"י דאף אלו הם של בעל ע"ש קפ"א ע"א סעיף נ"א:
(יז) כתובה. כיון שמבורר שהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה:
(יח) כתובה. ר"ל יוציא מיד ואין צריך להמתין י"ש בשניה. כיון דשהה עם הראשונה ואם הראשונה באה תוך י"ש לגרשה ובדק נפשיה תוך י"ש ושניה אומרת שאינו י"כ מ"מ אינו יוכל הראשונה לגרשה תוך י"ש דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהוא תוך י"ש והוא רוצה לגרש ב"ש:
(יט) יו"ד שנים. ב"ש האריך והעלה דדברי רמ"א תמוהים ע"ש:
סעיף ז׳
אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה י"א שהיא (כ)נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים) (טור) וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה (כא)כתובה ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה יתן לה (כב)כתובה (וי"א דאע"פ שיכול לבעול אחרת צריך ליתן לזאת הכתובה הואיל ולא יכול לבא עליה יכולה לומר מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר) (ב"י בשם א"ח) בד"א כשאינה תובעת כתובתה אבל אם תובעת (כג)כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין: הגה וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין) ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת (מהרי"ק שורש ע"ב) ואם יש לתלות שלא יוכל לבא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה שלא יוכל לבא עליה מכח רכות שניו וחולשתו תולין בזה ואין כופין להוציא (תשובת הריצב"א סוף אישות) וי"א דאפי' במקום שאין כופין אותו מ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו ואין דנין אותה כדין מורדת אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה י' שנים ולא תלד (מהרי"ק שורש קל"ה בב"י בשם הרשב"א) וה"ה אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר כופין אותו להוציא (תשו' הרא"ש כלל מ"ג) אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים:
באר היטב (4)
(כ) נאמנת. הטעם כל שהבעל יודע אם משקרת אין מעיזה להכחישו מש"ה אפי' תוך י"ש נאמנת. ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסימן י"ז באמרה גרשתני. ואפילו לא טענה בעינא חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה עיין כנה"ג קפ"ב ע"א סעיף ל"ב. והרדב"ז ח"א סימן קי"ח. כל שלא אמרה בפניו אעפ"י שנשמעו הדברים להבעל שלא בפניו מיקרי ואינה נאמנת. הראנ"ח ח"א סי' ס"ג. אבל בספר בנימין זאב כתב דאם נשמעו דבריה לו בפניו מיקרי ע"ש סימן קכ"ו וכנה"ג קפ"ד ע"א:
(כא) כתובה. כיון דהוא מכחישה ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ולענין תוספות כתובה צ"ע. ואם תפסה מהני תפיסה. ותוספת דידן נוטלת דדין נדוניא יש לו ואם היא מכחישה צ"ע אי נוטלת אפי' נדוניא שלה עיין בפוסקים:
(כב) כתובה. ולענין תוספת כתובה נמי צ"ע. ואם יוכל להתקשות ויוכל להכניס עטרה ואין לו כח למרק נמי צ"ע אם יש לה ת"כ עיין ב"ש. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנידתה ובעלה מכחישה בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת מהר"מ ווייל סי' כ"ז משפט צדק ח"א סי' נ"ט כ' אם תובעת כתובה אינה נאמנת אבל אם אינה תובעת כתובה נאמנת ודוקא שטענה כך בפני הבעל ובפני הב"ד. היכא דאיכא קטטה בינו לבינה מתחלה ואמרה ששכב עמה בנדתה אינה נאמנת. אבל אם אין אנו יודעין סבת הקטטה מה היא והיא טוענת שבשביל שרוצה לשכוב עמה בנידתה מריב עמה נאמנת. משפט צדק שם:
(כג) כתובתה. ל"ד תובעת כתובתה בפירוש אלא אפי' הזכירה ברמז אינה נאמנת וכל דבר הנראה לב"ד שמערמת היא להסתיר טענת הכתובה לא מהימנא כנה"ג קפ"ד ע"א. אם תפסה מנכסי בעלה כדי כתובתה שאינה צריכה לתבוע כתובתה יש להסתפק שמא טענה שקר רלנ"ח סי' כ"ט:
סעיף ח׳
אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן:
סעיף ט׳
אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה (כי היא אינה צריכה ללכת אחריו):
סעיף י׳
נשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן (כד)כתובה או ישא אשה הראויה לילד ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתייחד עמה בין שאמרה היא בין שאמר הוא אין שומעין לו אלא יוציא וישא אשה הראויה ללדת: הגה י"א דכ"ז דלא הוליד כלל אבל אם הוליד זרע קיימא אע"פ שלא קיים עדיין פריה ורביה אין כופין (כה)להוציא (ריב"ש סי' ט"ו וע"ל סי' א') דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל נאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד ואין כופין אותו לישא אשה (נ"י פרק הבא על יבמתו):
באר היטב (2)
(כד) כתובה. עי' ב"ש. והיכא דלית ליה למיתב לה כתובה תהא כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו ע"ל סימן קי"ט ס"ק ז' מש"ש ועיין כנה"ג קפ"ב ע"ב סנ"ג ונ"ד:
(כה) להוציא. והיינו כשהיא ראויה להוליד עוד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא ב"י בשם הריב"ש ע"ש ובד"מ. ואם היו לו בנים ומתו עיין ב"י וד"מ וכנה"ג קפ"ד ע"ב:
סעיף י״א
הלך (כו)בסחורה בתוך י' שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף על פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין:
באר היטב (1)
(כו) בסחורה. ואם הלך מח"ל לא"י מונין י"ש מיום ביאתו לא"י טור:
סעיף י״ב
הפילה מונה מיום שהפילה אם הפילה וחזרה והפילה ג' (כז)פעמים הוחזקה לנפילים ויוציא ויתן כתובה ומ"מ מותרת לינשא (כח)לאחר:
באר היטב (2)
(כז) ג"פ. כאן בעינן ג"פ משום הרבה נשים מפילים בתחלת עיבורם בית יוסף:
(כח) לאחר. ולא תנשא אלא למי שקיים פו"ר ש"ג:
סעיף י״ג
הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שתשב עמו והיא אומרת לא הפלתי היא (כט)נאמנת:
באר היטב (1)
(כט) היא נאמנת. היינו כשאין חשש דעיניה נתנה באחר כגון שהב"ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י"ש נ"י עיין ב"ש אם יש עדים שהפילה אפי' הן נשים אינה נאמנת רשד"ם חא"ה סי' ק"ג וכתב כנה"ג נראה היכא שבא להוציאה אחר עשר מפני שלא ילדה והיא אומרת שהפילה תוך עשר דהיא אינה נאמנת דבהא ליכא טעמא דאם איתא דהפילה לא הוי מחזקת נפשה בעקרה ומיהו אם יש עדות נשים נאמנת ע"ש קפ"ב ע"ב שנ"ה:
סעיף י״ד
הוא אומר הפילה שנים והיא אומרת הפלתי ג' היא נאמנת:
סעיף ט״ו
בכל זה משביעה שבועת (ל)היסת שלא הפילה או שהפילה ג' שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה:
באר היטב (1)
(ל) היסת. כיון דיש טענת ברי מה שהוא טוען ומכחיש אותה:
סעיף ט״ז
שהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה והוציאה מותרת להנשא עם השני שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה דינה עמו כדינה עם הראשון:
סעיף י״ז
גירשה לא תנשא (לא)לשלישי ואם נשאת לשלישי תצא שלא (לב)בכתובה אא"כ יש לו אשה אחרת או שקיים מצות פריה ורביה ואם הכיר בה יש לה כתובה:
באר היטב (2)
(לא) לשלישי. דקי"ל בנשואין כרבי שני פעמים הוי חזקה. אבל לענין ממון קי"ל כרשב"ג דלא הוי חזקה עד ג"פ מש"ה אית לה כתובה מן השני תוס'. והא דצריך ג"פ בהפילה כתבתי בסמוך ס"ק כ"ז:
(לב) בכתובה. היינו תצא מיד אפי' הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו"ר ואין לו אשה אחרת. אלא לענין ממון יש חילוק אם הכיר בה צריך ליתן לה כתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות ואין לה כתובה אפי' לא שהה עם הג' י"ש. ואם נשאת למי שקיים פו"ר או שיש לו אשה אחרת צריך ליתן לה כתובה אפי' לא הכיר בה ולא אמרינן מקח טעות הוא ב"ש:
סעיף י״ח
שהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה אם לא גבתה כתובה מהראשונים לא תגבה ואם גבתה לא (לג)תחזיר:
באר היטב (1)
(לג) תחזיר. משום דאמרי' השתא היא דכחשי. ודוקא אם גבתה כבר אז לא תחזיר מחמת טענה זו. אבל אם לא גבתה עדיין אפילו תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענת ברי דהשתא כחשה עב"ש:
סעיף י״ט
הוציאה השלישי בלא כתובה ונשאת לרביעי וילדה אינה יכולה לגבות כתובה מהשלישי דשמא עתה נתרפאה:
סעיף כ׳
כל הנושא אשה בעבירה אפילו באיסור דרבנן כגון שניות כופין אותו להוציא.
סעיף כ״א
כל אלו שאמרו להוציא כופין אפי' בשוטים וי"א שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד אין כופין בשוטים אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין: הגה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף (לד)בשוטים שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש) אבל אם יש לו אשה בעבירה לכ"ע כופין בשוטים וכל מקום שאין כופין בשוטים אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש פ' המדיר) ומ"מ יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שם בשם ר"ת ובמהרי"ק) או למול בניו או לקברם עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח) ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמירן בכה"ג ומלבד שלא ינדו אותו אבל מי שאינו מקיים עונה יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש כי אין זה כפייה רק לקיים עונתו וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סי' קכ"ז) וכן מי שגירש אשתו בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט מותר לכופו לתת גט אחר ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר):
באר היטב (1)
(לד) בשוטים. עיין דינים אלו בתוס' ובהרא"ש ס"פ הבע"י ובמר' ר"פ המדיר. ובכה"ג קפ"ג ע"א. וב"ש כתבו כללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפי' בשוטים וכן אם נשא שניה וכן כל הני דאי' בסימן ז' לכ"ע כופין בשוטים. משום דמפורש בש"ס דכופין אותם. וכל הני דכופין מחמתה אין נותנים להם תוספת כתובה. אבל כשהב"ד כופין לגרשה כשלא ילדה י"ש יש לה תוספת כתובה דלאו מחמתה הוא. וכשבאה מחמת טענה. בש"ס איתא דכופין והיינו בשוטים. והרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ב כתב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפים על הכתובה כדין מורד ומי ששהא עם אשתו י"ש. לדעת הרי"ף כופין בשוטים וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה"א. ובהג"מ פרק הבא ע"י כתב צ"ע בזמן הזה אם יוכל לגרשה בע"כ כיון שגזר ר"ג שלא לגרש בע"כ. ואח"כ הביא תשובת ר"ג דפסק דיוכל לגרשה בע"כ. ובתשובת ריב"ש סימן ט"ז כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווגים משום דהיה צריך לכפות את כולם לכן כל שאינו איסור מצד הנשואים העלימו עיניהם. וב"ש כתב עליו מ"מ האיסור במקומו עומד אף שחכמי הדור אין כופין מ"מ האיסור חל על כל אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר"ג מ"מ אם לא ילדה י"ש יוכל לגרשה בע"כ. ובכל אלו נראה אפי' הורה חכם להתיר ונשאת כופין אותו להוציא ב"ש ע"ש:
סעיף כ״ב
צריך להטיל חרם על כל (לה)העומדים בשעת נתינת הגט שלא להוציא לעז על הגט (ומזכירין שר"ת גזר בכנופיא עם תלמידיו על מי שמוציא לעז על הגט הניתן):
באר היטב (1)
(לה) העומדים. יזהיר הדיין שלא תתייחד עמו ולא תדור בשכונתו ולא תתן מעות מידו לידה משפטי שמואל סי' קכ"ג. המנהג לקרוע הגט אחר הנתינה סדר הגט:
סעיף כ״ג
אם נשבע הבעל ליתן (לו)גט טוב שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבון יתן אם ירצה: הגה וע"ל סי' קל"ד סעיף ד' ובגט מומר אין צריכין לשאול אם נשבע או נדר מאחר דצריך לגרש מדינא אך שואלין אותו אם מגרש ברצון וכן שואלין לאשתו:
באר היטב (1)
(לו) גט. הנשבע שלא לגרש וגירש אי הוי גט עיין בהרשד"ם חי"ד סי' קמ"ו. כנה"ג דף קפ"ג ע"ב. ועיין קפ"ו:
סעיף כ״ד
מי שקבל עליו נזירות שמשון לגרש את אשתו מותר לגרש ואין בו משום מגרש באונס וטוב לגרשה בשני גיטין ויתנם לה זא"ז:
נוסח השולחן ערוך: אפי רברבי: שלחן ערוך אבן העזר, למברג תרמ״ו; באר היטב: מהדורת תורת אמת – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.