סימן ק״ט – שכיב מרע שאמר תנו מאתים זהובים לאשתי בכתובה
סעיף א׳
שכיב מרע (א)שאמר תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה נוטלתן לבד מכתובתה ואם אמר תטול מאתי' זוז בכתובתה לא תטול שתיהן אלא ידה על (ב)העליונה אם ר' זוז יותר נוטלתן ואם כתובתה יותר נוטלתן:
באר היטב (2)
(א) ש"מ שאומר. אבל בריא לא מהני אפילו קנין דמטבע לא נקנה בחליפין:
(ב) העליונה. ואם נוטלתן משום מתנה אינה צריכה שבועה כנה"ג בשם הרשב"א:
סעיף ב׳
הא דאמרינן דכי אמר בכתובתה ידה על העליונה בשלא חלק נכסיו אבל אם חלק נכסיו נתבאר משפטו בסי' ק"ו:
סעיף ג׳
אם אמר תנו מנה לאשתי סתם יש מי שאומר דידה על העליונה ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד (ג)מכתובתה (ואם אמר בפירוש תנו לה במתנה נוטלתן לכ"ע לבד מכתובתה) (ריב"ש סי' ת"פ):
באר היטב (1)
(ג) מכתובתה. בח"מ סי' רנ"ג ס"ח הכריע הרמ"א כסברא הראשונה ע"ש ועיין במהר"ם אלשיך סי' י"ב ובמהרי"ט סי' קי"ב:
סעיף ד׳
שכיב מרע שצוה שיתנו לאשתו בגדים נוטלת כל בגדיה בין של חול בין של שבת: הגה וי"א דאם נתן לה במתנה בשעת (ד)מותו אף צמידים שבבגדיה בכלל אבל אם כתב לה כך בשעה שנשאה אין צמידים בכלל (מהרי"ו סימן קמ"ד) ואם אמר מלבושים גם הסרבל ואונקלי ומטפחות וסודר בכלל דבכל דבר שאדם לובש ומתעטף נקרא מלבוש:
באר היטב (1)
(ד) מותו. ל"ד בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר. דבמכר אינו מתבייש הלוקח להתנות לכן לא זכה. אבל המקבל מתנה הוא מתבייש לשאול שיתן לו הכל. לפ"ז מה שמחלק כאן בין אם נתן לו בשעת מותו לבין אם נתן לה בשעת הנשואין לא תליא מילתא שנותן לה בשעת מותו אלא מה שנותן לה בעת הנשואין הוי כמכר דהיא מוכרת את עצמה לו ואינה מתביישת לומר תכתוב לי הצמידים בפ"ע. ומה שנותן לה שלא בשעת הנשואין הוי מתנה ומתביישת לפיכך הכל בכלל עיין ח"מ ב"ש:
נוסח השולחן ערוך: אפי רברבי: שלחן ערוך אבן העזר, למברג תרמ״ו; באר היטב: מהדורת תורת אמת – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.