הדף היומי · יום 6 מתוך 33 במסכת

מסכת ערכין דף ז׳

יום ג׳ · 24/11/2026 · · Daf Yomi Arachin 7
אין שיעור מוקלט לדף זהאם יתקיים שיעור על דף זה – הוא יופיע כאן לאחר השידור

דף ז׳ עמוד א

רש״י29

מכלל דת"ק סבר כו' בתמיה:

והרגו השור הרג את החופר:

פטור בעל השור:

חייבין לשלם אלמא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וקשיא למאן דאוקי פלוגתייהו דרבי יוסי ות"ק דמתני' באם הזיק דא"כ קשיא סתמא אסתמא. ואיכא דמותיב הך תיובתא לר"ש בן אלעזר אבל פליאה בעיני היאך יכול להקשות הא ר"ש תנא הוא ופליג:

בשעמד בדין קודם שמת וחייבוהו לשלם לפיכך גובה מן היורשין דכיון דדינו חרוץ לשלם ה"ל כמלוה בשטר:

והא תני חגא מת וקברו השור בבור כגון שהפיל עמו חוליא ואפ"ה חייבין יורשין:

והילכתא הא דקתני יורשין חייבין כגון דייתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו מיד לשלם:

מזין עליו זורקין בשבילו דם חטאתו ואשמו ולא הויא כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג:

חטא בשוגג באותה שעה שיצא ליהרג כגון שראה חלב וכסבור שומן הוא ואכלו:

אין נזקקין לו שיפריש קרבן ליקרב:

מפני שאין מענין את דינו שימתינו מלהורגו עד שישחטו הזבח ויזרק הדם שעינוי הדין הוא:

רישא נמי דקתני כשחטא קודם לכן מזין עליו הרי ממתינים לו עד שישחט ויזרק:

מתני' אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא הוא:

ישבה על המשבר קודם שנגמר דינה:

ממתינין לה עד שתלד דכיון דעקר ונע ממקומו גופא אחרינא הוא:

נהנין בשערה ובגמ' מפרש טעמא:

אסורה בהנאה כדקי"ל (פסחים דף כב:) ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של כלום:

גמ' לרבות את הולד קס"ד משניהם יליף מדה"ל למיכתב ומתו ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים:

שניהם מיותר לדרשה:

שניהן שוין הנואף והנואפת יהו בני עונשין אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול או הוא קטן דלאו בר עונשין והיא גדולה ובת עונשין אין הגדול נהרג: ומשני אנו מגם ילפינן:

לידי ניוול שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא:

נוחל אם נפלה לו ירושה בו ביום ובו ביום מת מנחילה לקרוביו מאביו:

ואמר רב ששת האי נוחל ומנחיל ליכא לאוקומי בנכסי אביו דא"נ לא אתיליד איהו הוו ירתי קרוביו נכסי אביו היכא דאין בנים:

אלא נוחל בנכסי אמו אם מתה בו ביום ואפי' הוא מת בו ביום נוחל נכסי אמו ומנחילן מכחו לאחיו מאביו שאינן בני אמו דאי לאו הוא הוו ירתי לה קרוביה ולא אמרי' נפל הוא ואינו בן נחלה:

אבל עובר אם מתה מעוברת לא ירתי לה קרובי העובר דהוא מת ברישא:

ומשני ה"מ דהוא מיית ברישא לגבי מיתה כשהיא מתה מיתת עצמה:

ופרכינן וגבי מיתה מי מיית הוא ברישא והא הוה עובדא ופרכיס לאחר מיתת אמו:

זנב הלטאה אם חותכין אותה מפרכסת החתיכה ואע"פ שאין בה חיות:

ומקרעין את כריסה דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא:

מכלל דתנא קמא סבר ניתן לחזרת עמידת ב"ד

א"ר יוסף במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי תנא קמא סבר מלוה על פה גובה מן היורשין ור"ש בן אלעזר סבר אינו גובה מן היורשין

רבה אמר דכ"ע מלוה על פה אינו גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר קמיפלגי תנא קמא סבר ככתובה בשטר דמיא ור' שמעון בן אלעזר סבר לאו ככתובה בשטר דמיא

מיתיבי החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו

א"ר אילא אמר רב כשעמד בדין והא הרגו קתני אמר רב אדא בר אהבה כשעשאו טריפה

והאמר רב נחמן תני חגא מת וקברו והילכתא דייתבי דייני אפומא דבירא

תנו רבנן היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו חטא באותה שעה אין נזקקין לו מאי טעמא א"ר יוסף מפני שאין מענין את דינו

א"ל אביי אי הכי אפילו רישא נמי כגון שהיה זבחו זבוח באותה שעה

אבל אין זבחו זבוח מאי לא אדתני חטא באותה שעה אין נזקקין לו ליפלוג וליתני בדידה בד"א בשהיה זבח זבוח באותה שעה אבל אין זבח זבוח לא

ה"נ קאמר בד"א שהיה זבח זבוח באותה שעה אבל אין זבח זבוח נעשה כמי שחטא באותה שעה ואין נזקקין לו:

מתני׳ האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה:

גמ׳ פשיטא גופה היא איצטריך ס"ד אמינא הואיל וכתיב (שמות כא, כב) כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה מיניה קמ"ל

ואימא ה"נ אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אמר קרא (דברים כב, כב) ומתו גם שניהם לרבות את הוולד

והאי מיבעי ליה עד שיהו שניהן שוין דברי רבי יאשיה כי קאמרת מגם:

ישבה על המשבר וכו': מ"ט כיון דעקר גופא אחרינא הוא:

אמר רב יהודה אמר שמואל האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הוולד תחילה כדי שלא תבא לידי ניוול למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא והא קיימא לן דוולד מיית ברישא

דתנן תינוק בן יומו נוחל ומנחיל ואמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב

דווקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב

הני מילי לגבי מיתה איידי דוולד זוטרא חיותיה עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנין אבל נהרגה היא מתה ברישא

והא הוה עובדא ופרכיס עד תלת פרכוסי מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת

א"ר נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הוולד פשיטא מאי עביד

תוספות5

מיתיבי בור ברה"ר לרבה פריך דאמר לעיל מצוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וכן העתיק ר"ת בספרו ומצי נמי למפרך לרב יוסף דהא סבר נמי שיעבודא לאו דאורייתא אלא פירש דבריו יותר:

אמר רב אילא א"ר כשעמד בדין לאו משום קושיא דרבה משני רב הכי שהרי רבה שנים רבות אחר רב היה אלא משום דפרכינן ליה מיניה בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה:) דאמר התם דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין ולנפשיה משני:

דיתבי דייני אפומא דבירא ומ"מ איצטריך למימר מת וקברו דס"ד דבעינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו (סנהדרין דף יט.) קמ"ל דשפיר עמד עליה:

מזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו דאין חטאת [ואשם] קריבה לאחר מיתתו אבל עולתו קריבה:

ישבה על המשבר כו' פרש"י קודם שנגמר דינה וליתא דאיוצא ליהרג קאי וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין כדמשמע בכל הנהו דמדכר לעיל במתני' בשמעתין וכן משמע בפ' כל הגט (גיטין דף כח:) דמדבר ביוצא לידון ויוצא ליהרג והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין (כלל) כדמשמע פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין מדקאמר היכי ליעביד לדייניה במעלי שבתא ולגמר דיניה בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה את דינו וכו' ליגמר דיניה בחד בשבתא קא מנשו לטעמייהו ולעינוי לא חיישינן:

דף ז׳ עמוד ב

תוספות3

אין נערכין פחות מסלע וכו' פחות מסלע והעשיר לאו דווקא פחות מסלע אלא אפי' נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל:

ההוא יד הנודר ולא יד הנידר ואם תאמר מה לי לרבויי נידר דאיצטריך קרא למעוטי וי"ל כיון דכתיב קרא (חמשים) (ויקרא כ״ז:כ״ה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש דלא יהא ערך פחות משקל ואשכחן ערך חמשים ס"ד דהאי טעמא משום השג יד ידעינן מסברא ואזלינן בתר הנידר קמ"ל קרא דאשר תשיג יד הנודר דלא אזלינן בתר הנידר:

בעידנא דיהיב לראשון לית ליה תימה דבעידנא דנדר לראשון היה לו ה' סלעים ואיך מפטר כשנתן להם אחת התנן פרק השג יד (לקמן ערכין דף יז:) היה עשיר פי' בשעת הנדר והעני כשבא לפרוע לכהן או עני כשנדר ולא נתן כלום והעשיר נותן ערך עשיר ואומר רבינו דהך דלקמן דוקא שהעריכו הכהן בעודו עשיר ולכך כשהעני שוב נותן ערך עשיר אבל אם נדר כשהוא עשיר ולא הוערך והעני נותן ערך עני ובשמעתין הכי הוא נתן ד' לשניה שהכהן העריכו תחילה על השניה וחזר והעריכו על הראשון ונתן על פיו אחד על הראשון ולכך נפטר ממנה דלא הוערך עליה בעוד שהיו בידו החמש סלעים:

מחתך בבשר הוא אמר רבה לא נצרכה להביא סכין דרך רשות הרבים

ומאי קמשמע לן דמספיקא מחללינן שבתא תנינא מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק כנעני ספק ישראל מפקחין עליו את הגל

מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל:

האשה שנהרגה וכו': ואמאי איסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערי לבתי אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה

אמר רב בפאה נכרית טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה הוא ומיתסר

והא מיבעיא ליה לר' יוסי בר' חנינא דבעי ר' יוסי בר' חנינא שער נשים צדקניות מהו

ואמר רבא בפאה נכרית (לא) קמיבעיא ליה כי קמיבעיא ליה לר' יוסי בר' חנינא דתלי בסיכתא

הכא דמחבר בה טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה הוא ומיתסר:

קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופיה אף ה"נ גופיה

אלא א"ר נחמן זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה

תני לוי כוותיה דרב תני לוי כוותיה דר"נ בר יצחק תני לוי כוותיה דרב האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין מתה אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה

פשיטא אלא שנויי המת אסור בהנאה

תניא כוותיה דרב נחמן בר יצחק האשה שמתה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה:

הדרן עלך הכל מעריכין:

מתני׳ אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע כיצד נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע

היו בידיו חמש סלעים ר"מ אומר אינו נותן אלא אחת וחכמים אומרים נותן את כולן אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע:

גמ׳ אין נערכין פחות מסלע מנלן דכתיב (ויקרא כז, כה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל

ולא יתר על חמשים סלעים דכתיב חמשים:

היו בידיו חמשה כו': מ"ט דר"מ כתיב חמשים וכתיב שקל או חמשים או שקל

ורבנן ההוא לכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותים משקל הוא דאתא היכא דאית ליה אמר קרא (ויקרא כז, ח) אשר תשיג יד הנודר והרי ידו משגת

ור"מ ההוא יד הנודר ולא יד הנידר הוא דאתא ורבנן לאו ממילא שמעת מינה דהיכא דידו משגת שקול מיניה

א"ר אדא בר אהבה היו בידיו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשניה ואחד לראשונה יצא ידי שתיהן

מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה

בעידנא דיהיב לשניה משעבד לראשונה בעידנא דיהיב לראשונה תו לית ליה

רש״י22

מחתך בבשר בעלמא הוא ואין חיוב אלא בחובל בחי דמוציא דם:

(נהנין בשערה רגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית):

פיאה קליעה:

בפיאה נכרית לאו שערה ממש קאמר אלא שהיתה לה פיאה משיער אשה אחרת קשורה לשערה [דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית] ואמרה תנו אותה לבתי וקמ"ל מתני' דאע"ג דקשורה לה כיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתיהוי כגופה לאיתסורי בהדיה וכנטולה מחיים דמיא:

שער נשים צדקניות של עיר הנדחת שלא הודחו עמה מהו ואמר רבא התם בחלק (סנהדרין קיב.) פיאה נכרית שקשרה הצדקת לשערה קא מיבעיא ליה אי כגופה היא וניצול אי כממונה וקי"ל (שם) צדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף דכתיב ואת כל שללה תקבוץ וגו' אלמא מספקא ליה אי כגופה אי לאו כגופה ותיפשוט ליה מהכא דגופה הוא דטעמא דאמרה תנו כו':

קשיא ליה לר"נ הא דמוקמינן למתניתין בפיאה נכרית והא דומיא דבהמה קתני וכו':

אלא א"ר נחמן לעולם שערה ממש ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו ל"ק דשיער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשיער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כדאמר בפסחים בפ' כל שעה (פסחים דף כב:) ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו' והילכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה:

תני לוי כוותיה דרב דמוקים לה בדאמרה תנו ובפיאה נכרית:

מתה ולא אמרה תנו אין נותנין כו':

מת אסור בהנאה דכתיב ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה במסכת ע"ז באין מעמידין (ע"ז דף כט:):

פשיטא דמש"ה אין נותנין שהמת אסור בהנאה אלא ודאי ה"ק שנויי המת כגון פיאה נכרית אסורין בהנאה ולהכי קתני להאי מפני משום דקא בעי לגלויי עלה דלאו בשערה ממש קא מיירי:

בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אפי' שערה:

מתני' אין נערכין פחות מסלע שאפי' עני הנדור בהשג יד לא יתן פחות מסלע:

ולא יותר על חמשים דזהו גדול שבערכין הכתובין בפרשה:

נתן סלע בן עשרים שערכו חמישים והיה עני ונתן סלע לערכו דעני נידון בהשג יד והעשיר פטור:

נותן חמשים דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו ועני המעריך את עצמו והעשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדילפינן לקמן בפ' השג יד (ערכין דף יז:):

היו בידיו חמש סלעים עני בן עשרים שהעריך עצמו והיה לו ה' סלעים:

גמ' ההוא לכל ערכין שאתה מעריך הוא דאתא שאפי' עני שבעניים לא יתן פחות ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב דכתיב על פי אשר תשיג:

יד הנודר ולא יד הנידר שעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני:

לאו ממילא שמעינן מינה כו' אע"ג דקרא להכי אתא ולא יד הנידר מיהו על פי אשר תשיג כתיב וממילא שמעת דהיכא דידו משגת שקול מיניה:

ונתן ד' לשניה על פי כהן יצא ידי שניהן ואפי' לרבנן הואיל ויהב לשניה ברישא:

מה שגבה גבה והילכך כי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהיב לה ולשניה ליכא למימר אמאי לא יהב כולהו חמש משום דבעידנא דיהב לשניה משתעבד לה לראשונה דהא אפילו מאי דיהיב לה לאו דידה הוא:

נוסח הגמרא: דפוס וילנא (תלמוד בבלי, ויקיטקסט) באמצעות ספריא, ברישיון CC-BY-SA. רש״י ותוספות: דפוס וילנא, באמצעות ספריא.