מסכת ערכין דף ד׳
דף ד׳ עמוד א
רש״י24
וגואלין לעולם אם מכרו שדה גואלין אותה מיד וישראל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים כדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך:
נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות כלומר בכל דין השמטת קרקעות דהא תנן מוכרין לעולם:
והך אכילת קדשים משום כפרה הוא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין והבעלים מתכפרין (יומא סח:) אימא לא תיבעי זימון קמ"ל כו':
מצטרפין כו' אי אכיל חד כהן וחד לוי וחד ישראל. כהן בהדי זר מצי למיכל מן החולין הלכך מצטרפין:
לא נצרכא אלא לבן בוכרי בסיפא דמילתא מפרש הא דרבא:
ששוקל שקלים באחד באדר:
אינו חוטא כדמפרש לקמן דלא הוו חולין בעזרה אע"ג דלכתחילה לא מיחייב דכתיב (שמו' לח) לכל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד:
אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן להנאתן ושלא כדין:
שלנו הוא שהרי מתרומת הלשכה הן באין ואם אנו שוקלין ללשכה נמצאת מנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים משלנו והיאך נאכלין הכתיב לא תאכל. ולדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידתא כתיב אבל במנחת צבור זיל בתר רובא:
דמסר להו לצבור וכו' והלכך לבן בוכרי דפטר להו לכהנים משקלים איצטריך מתני' למתני דכהן שהעריך עצמו או את אחר נותן את הערך כישראל דסד"א כו' קמ"ל (דלא גמירי):
לא יהו פחותין מסלע דעני בערכין נידון בהשג יד דכתיב (ויקרא כז) על פי אשר תשיג יד הנודר וגו' ופחות מסלע לא יתן לעולם כדאמר בפ' שני (לקמן ערכין ז:) אין בערכין פחות מסלע ומייתי טעמא מהאי קרא וכיון דלהכי אתא לא הוה ס"ד למדרש לדרשא אחריתי למפטר כהנים מערכין ומתני' לא איצטריך:
כהנים נפטרו מפדיון הבן בפ"ק דבכורות (ד.) מק"ו אם פטרו את של ישראל במדבר ק"ו את של עצמן:
ה"נ דליתנהו באיל אשם והא ישראל נינהו אלא ודאי הכי לא דרשי' ואכתי מתני' למה לי למיתני כהנים ולוים וישראלים:
והעמידו לפני הכהן עני שהעריך את עצמו או את אחר:
ולא כהן לפני כהן הלכך כהן ליתיה בערכין דאי עני הוא לא קרינא ביה והעמידו לפני הכהן קמ"ל מתני':
נערכין לאתויי כו' כלומר אמר מר לעיל הכל נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין:
ערך סתום לקמן מפרש וכולה ברייתא מפרש לקמן:
ערך אבריו אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום דאין ערך לאיברים אבל אם אמר דמי ידי עלי נותן דמי ידו:
שהנשמה תלויה בו שאם אמר ערך ראשי או ערך כבידי:
ת"ל נפשות בנפש תלה רחמנא ואם העריך דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו:
ולא את המת שאם אמר ערך מת זה עלי לא אמר כלום:
והעמיד והעריך גבי עני שהעריך כתיב:
ד"א נפשות למה נאמר שאם לא נאמר נפשות אלא נפש הייתי אומר אין לי אלא אחד שהעריך אחד כדכתיב (ויקרא כ״ז:ב׳) איש כי יפליא [נדר] בערכך נפשות דהיינו אחד שהעריך אחד:
דבר אחר נפשות למה נאמר שאם אמר נפש הייתי אומר אין לי אלא איש שהעריך בין איש ובין אשה דכתיב (ויקרא כ״ז:ב׳) איש כי יפליא בערכך נפשות דמשמע שהאיש מעריך נפש כל שהוא:
וגואלין לעולם אימא במצות ר"ה נמי לא ליחייבו קמשמע לן נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים בשילוח עבדים מיהא איתנהו:
הכל חייבים במקרא מגילה כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא ליבטיל עבודתם וכדרב יהודה אמר שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל כהנים בעבודתם ולוים בדוכנן וישראל במעמדן מבטלין עבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה
הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דקאכלי קדשים סד"א (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה היא
קמ"ל (דברים ח, י) ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו:
הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין
סד"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל אימא לא ליצטרף קמ"ל נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל
הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים פשיטא אמר רבא לא נצרכא אלא לבן בוכרי דתנן א"ר יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כן אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן (ויקרא ו, טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל
הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם היאך הם נאכלין
ולבן בוכרי נמי כיון דלכתחילה לא מיחייבי לאיתויי כי מייתי נמי חוטא הוא דקא מעייל חולין לעזרה דמייתי להו ומסר לצבור
סד"א הואיל וכתיב (ויקרא כז, כה) וכל ערכך יהי' בשקל הקדש כל דאיתיה בשקלים איתי' בערכין והני כהנים הואיל וליתנהו בשקלים ליתנהו בערכין קמ"ל
א"ל אביי האי וכל ערכך לכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין מסלע הוא דאתא
אלא אמר אביי איצטריך סד"א הואיל וכתיב (במדבר יח, טז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כל דאיתיה בפדיון הבן איתיה בערכין והני כהנים הואיל וליתנהו בפדיון הבן ליתנהו בערכין קמ"ל
א"ל רבא אלא מעתה גבי איל אשם דכתיב (ויקרא ה, כה) ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך ה"נ דכל דאיתיה בערכין איתיה באיל האשם טומטום ואנדרוגינוס דליתנהו בערכין ליתנהו באיל האשם
אלא אמר רבא ואיתימא רב אשי איצטריך סד"א הואיל וכתיב (ויקרא כז, ח) והעמידו לפני הכהן ולא כהן לפני כהן קמ"ל
נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין מנה"מ
דת"ר בערכך להביא ערך סתום ד"א בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים
יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו ת"ל נפשות נפשות ולא המת
אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס ת"ל (ויקרא כז, ח) והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה
ד"א נפשות אין לי אלא אחד שהעריך אחד אחד שהעריך מאה מנין ת"ל נפשות דבר אחר נפשות
תוספות6
וגואלין לעולם אם מכרו שדה גואלין אותו מיד וישראל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים דכתיב (שם) במספר שני תבואות וגו' נהי דליתנהו בהשמטת קרקע כלומר בכל דין משפט השמטת קרקע דהא תנן ומוכרין לעולם ל"ה ובר"ה (דף כט.) לא גריס רש"י נהי דליתנהו בהשמטת קרקע משום דמשמע שאין חוזרת לכהנים ביובל והא ליתא ומיהו הכא פי' יפה וקצת קשה מה שייכי השמטת קרקע גבי יובל דהא תניא בספרי בשנת היובל הזאת זאת מוציאה עבדים (כנענים) ואין השביעית מוציאה עבדים (כנענים) ק"ו ליובל שמשמט ומה אם השביעית שאינו מוציא עבדים משמטת יובל שמוציא עבדים אינו דין שמשמט ת"ל וזה דבר השמטה שמטה משמטת ואין יובל משמט אלמא אין יובל משמט כספים ומיהו י"ל מקצת שייך השמטת כספים גבי יובל דאין שביעית נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג: והך דאכילת קדשים משום כפרה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וגו' מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים אימא לא תיבעי זימון כו' מצטרפין אי אכלו חד כהן וחד לוי וחד ישראל כהן בהדי זר מצי אכיל מן החולין הלכך מצטרפין ל"ה. ומכאן נראה דג' בני אדם המודרים הנאה זה מזה אינן מצטרפין כיון דאין אחד מהן יכול לאכול עם חבירו ומיהו נראה דג' בני אדם המודרין אינה ראיה ברורה דשאני תרומה שאין לה היתר לזר אפי' בשאלה מה שאין במודר הנאה ובברכות (ד' מה. ד"ה אכל) הארכתי:
כל כהן שאינו שוקל חוטא דדריש זה יתנו י"ב שבטים בגימטריא ז"ה וה"נ מצי למימר כל לוי שאינו שוקל אלא משום דלא מצי למימר משום שדורשין מקרא זה לעצמן:
ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אברים דס"ד לרבויי משום דאדם יודע דאין ערך לאברים וגמר ואמר לשם כל האברים כולם קמשמע לן ועוד י"ל דסד"א הואיל [ואיתנהו] אברים (ישנו) בדמים (באברים) איתנהו [נמי] בערכין:
נפשות ולא המת ואף על גב דאסור בהנאה מן התורה ואינו בדמים סד"א דאיתיה בערכין הואיל ואתרבי מנוול ומוכה שחין דליתיה בדמים:
ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך וא"ת והא פ"ב דחולין (דף ל.) שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דהויא בכלל העמדה והערכה וי"ל דבהמה אית בה חיותא טפי ויכולה לעמוד והא דנקט מפרכסת משום דלא הויא נבילה נקט לה וצריך עיון דפשטיה דקרא דהעמיד והעריך גבי נודר דכתיב בההוא קרא ע"פ אשר תשיג יד הנודר יעריכנו וגוסס הוא נודר ומעריך כדתנן במס' שמחות ומנא לן לומר מוהעמיד ע"פ [דכתיב] בההוא קרא גבי מעריך לומר שלא יהא נערך:
אחד שהעריך מאה מנין כגון שאמר ערך פלוני ופלוני ופלוני עלי דהזכיר ערך בלשון יחיד דס"ד לא הוי ערך קמ"ל:
דף ד׳ עמוד ב
תוספות6
וכמה פחות שבערכין שלשה שקלים אע"ג דאמר בתוספתא דמכילתין הרי עלי ערך סתם מביא המועט וכמה (את) המועט ה' שקלים (סלעים) י"ל דהתם בסתם ערך דזכר (ונקבה) הוא:
לומר שאין נידון בהשג יד מ"ט כמפרש דמי דכיון דאמר ערך סתם עלי ויודע הוא שזהו פחות שבערכין ג' שקלים כמ"ד הרי עלי ג' שקלים ולא דמי לאומר ערך פלוני דהתם לא מוכחא מילתא דאין הכל יודעין שנותיו אבל הכא דבר גלוי הוא שהרי לא תלה בשום אדם לשון הקונטרס וקשה דהא כי אמר ערך פלוני עלי יודע הוא שאינו בן חדש וחייב ה' סלעים ונידון בהשג יד שבסלע אחד או בשנים ונראה לפרש כמפרש דמי דהוי כמו אומר בהדיא הרי עלי שלש סלעים הואיל ואמר ערך סתם דודאי אי אמר ערך פלוני בן עשרים אף על פי שיודע שיתחייב חמשים סלעים מ"מ גזירת הכתוב כיון שתלה הערך בנערך גזירת הכתוב הוא שידון בהשג יד ואינו כמו מפרש הרי עלי נ' סלעים לבדק הבית:
קרי ביה ערך בערכך מיתורא בערכך דמצי למכתב ערך ומיתורא דריש ואילו ערך גופיה איצטריך:
הוא והקדש שותפין כו' פי' בקונטרס דגבי הקדש נקט שותפות לומר שהוא והקדש חולקין דמקדיש בעין יפה מקדיש אבל גבי מכירה שייך דמשמנין לשון שומא כלומר שישומו אותו אבר שמכר לאיזה מלאכה הוא ראוי ולפי שויה יטול:
והא פרה וחמור דליתנהו בערכין ואינו נידון בכבודו וכל שכן כשמקדיש הגוף דפשטה קדושה בכולה:
הא לא קשיא הא בקדשי מזבח הא בקדשי בדק הבית ברייתא בקדשי מזבח דאמר ראש חמור הקדש לדמי עולה ואינו נידון בכבודו דכי כתיב נפשות גבי ערכין כתיב דקדשי בדק הבית נינהו וכי אמרינן אנו דנידון בכבודו אפילו טומטום שנודר לדמיו לבדק הבית:
אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה אשה שהעריכה איש אשה שהעריכה אשה מנין ת"ל נפשות
ד"א נפשות לרבות מנוול ומוכה שחין
שיכול נדר בערכך כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין ת"ל נפשות
(ויקרא כז, ג) והיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים שיכול נדר בערכך כל שישנו בערכין ישנו בדמים וכל שאינו בערכין אינו בדמים תלמוד לומר והיה ערכך
הזכר זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס יכול לא יהו בערך איש אבל יהיו בערך אשה ת"ל והיה ערכך הזכר ואם נקבה היא זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס
אמר מר בערכך לרבות ערך סתום מאי ערך סתום
דתניא האומר ערך סתום עלי נותן כפחות שבערכין וכמה פחות שבערכין שלשת שקלים
ואימא חמשים תפשתה מרובה לא תפשתה תפשתה מועט תפשתה
ואימא שקל דכתיב (ויקרא כז, כה) וכל ערכך יהיה בשקל הקודש ההוא בהשג יד הוא דכתיב
ואלא קרא למה לי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שאינו נידון בהשג יד מאי טעמא כמפרש דמי
איכא דאמרי אמ' רב נחמן אמר רבה בר אבוה נידון בהשג יד פשיטא מהו דתימא כמפרש דמי קמשמע לן
ד"א בערכך ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך דמי אברים והא אפיקתיה לערך סתם קרי ביה ערך בערכך
יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו תלמוד לומר נפשות נפשות ולא את המת
והא אפיקתיה קרי ביה נפש נפשות
אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס תלמוד לומר (ויקרא כז, ח) והעמיד והעריך
אי הכי מת נמי תיפוק לי מוהעמיד והעריך הכי נמי ואלא נפש נפשות למה לי כדבעינן למימר קמן
ד"א נפשות אין לי אלא אחד שהעריך אחד אחד שהעריך מאה מנין ת"ל נפשות
ד"א נפשות אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה אשה שהעריכה איש ואשה שהעריכה אשה מנין ת"ל נפשות
דבר אחר נפשות להביא מנוול ומוכה שחין והא אפיקתיה להנך
הנך לא צריכי קרא מ"ט כי שקול הוא ויבואו כולם כי איצטריך קרא למנוול ומוכה שחין הוא דאצטריך
(ויקרא כז, ג) והיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים למה לי קרא לא יהא אלא דמי דיקלא אילו אמר דמי דיקלא מי לא יהיב
אמר רבא לומר שנידון בכבודו
סד"א נדר בערכך כתיב כל שישנו בערכין נידון בכבודו וכל שאינו בערכין אינו נידון בכבודו
א"ל אביי ודלא איתיה בערכין מי נידון בכבודו והתניא ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם ראש חמור זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם
ראש פרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה ולא עוד אלא אפילו ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה וא"ר פפא דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא
והא חמור ופרה ליתנהו בערכין ואין נידון בכבודו וליטעמיך תיקשי לך עבד דאיתיה בערכין ואין נידון בכבודו
אלא לא קשיא הא בקדשי מזבח הא בקדשי בדק הבית
במאי אוקימתה בקדשי מזבח אימא סיפא ולא עוד אלא אפי' אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה אמאי תפשוט קדושה בכולה מי לא תניא האומר
רש״י27
נפשות דהכי משמע בערכך נפשות כל נפשות יכולות להעריך:
וכל שאינו בערכין כגון טומטום ואנדרוגינוס דכתיב הזכר דמשמע זכר ודאי נקבה ודאית:
ערך סתום שלא אמר ערכי עלי ולא אמר ערך פלוני עלי אלא אמר הרי עלי ערך:
שלשת שקלים דכתיב ולנקבה שלשת שקלים וזהו פחות שבערכין:
מרובה לא תפסתה דיש להקשות תפוס את המועט:
תפסתה מועט תפסתה דאי מקשה לך תפוס את המרובה אינו חולק על דבריך אלא מוסיף דבכלל מרובה איכא מועט:
בהשג יד שאם עני הוא ומך מערכך לא יעריכנו כהן בפחות משקל אבל דין ערך קצוב אין מועט מג' שקלים:
אלא קרא בערכך למאי אתא הואיל וערך סתם אינו אלא ג' שקלים בלא קרא נמי ידענא דבלא כלום לא מיפטר ובציר מהכי לא מצי יהיב דהא אין ערך קצוב נקרא בפחות מיכן:
שאינו נידון בהשג יד שאפילו אין ידו משגת לג' שקלים נותן ג' שקלים:
כמפרש דמי דכיון דאמר ערך סתם עלי ויודע הוא שזהו פחות שבערכין ג' שקלים כמאן דאמר הרי עלי ג' שקלים דמי ולא דמי לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי דהתם לא מוכחא מילתא דאין הכל יודעין את שנותיו אבל הכא דבר גלוי הוא שהרי לא תלה בשום אדם:
איכא דאמרי א"ר נחמן להכי אתא קרא לומר שערך נקרא ודינו כשאר ערכין ונידון בהשג יד:
פשיטא דמ"ש משאר ערכין:
קרי ביה ערך בערכך ערך הוה מצי למכתב והוה מייתי ערך סתם ומדכתב ערכך למדרש נמי הא:
למימר קמן להביא מנוול ומוכה שחין:
הא אפיקתיה להנך לאחד שהעריך את מאה ולאשה שהעריכה:
שקול הוא אי הוה כתיב נמי נפש הוו אתו כולהו בין דבר שהנשמה תלויה בו בין אחד שהעריך מאה ובין אשה שהעריכה דנפש משמע אשה ומשמע נפשות הרבה כענין שנאמר (במדבר ל״א:ל״ה) ונפש אדם מן הנשים ששה עשר אלף ואע"ג דמחד נפש לא מצינו למדרש ג' דרשות הוו אתו כולהו דהא שקולים הן ושוות ונשמעות ממקרא זה ולא מצית לאוקמה להא דרשא טפי מהא והי מינייהו מפקת הלכך כולהו אתו מיניה ונפשות איצטריך למנוול ומוכה שחין דלא תימעטינהו מנדר בערכין:
שקול שוה. דכל הדרשות שוות למשמע ממקרא זה ואין לך חומר בזו יותר מזו דנימא הך קא מרבה לחודה והך שקולין הן. איכא נמי בב"ק (דף ג.) כי האי גוונא בשמעתא קמייתא:
לדמים דאם אינו ענין לערכין דהא זכר ודאי בעינן תניהו ענין לדמים:
שנידון בכבודו שנידון כולו אחר אבר אחד שכבודו תלוי בו שאם אמר דמי ראשו עלי נותן דמי כולו:
ה"ג סד"א נדר בערכך נפשות כתיב כל שישנו בערכין נידון בכבודו אפי' כשאמר דמי ראשי עלי וכל שאינו בערכין כשאמר דמי ראשי עלי אינו נידון בכבודו דנפשות גבי ערך כתיב קמ"ל:
משמנין ביניהן כמה שוה ויחלוקו דמיו. ומבעיא לי אמאי נקט התם שותפין והכא משמנין:
וא"ר פפא מאי טעמא דגבי פרה לא הקדיש אלא ראשה:
דהא מזדבן ריש תורא בבי טבחא אבל ראש עבד וראש חמור אין דרך למכור הלכך לפלגיה זבניה לפלגיה אקדשיה:
ואין נידון בכבודו דקתני הוא והקדש שותפין בו ולא הוי כוליה דהקדש:
והא עבד דאיתיה בערכין כדקתני במתני' וקתני בהך ברייתא גבי עבד נמי הוא והקדש שותפין בו דאין נידון בכבודו:
אלא ל"ק הך ברייתא דקדשי מזבח דאמר ראש חמור או עבד זה לדמי עולה אין נידון בכבודו דכי כתיב נפשות גבי ערכין כתיב דקדשי בדק הבית נינהו וכי קאמרינן אנו דנידון בכבודו אפילו טומטום שנדר דמיו בקדשי בדק הבית:
תפשוט קדושה בכולה הואיל וחזיא להקרבה:
נוסח הגמרא: דפוס וילנא (תלמוד בבלי, ויקיטקסט) באמצעות ספריא, ברישיון CC-BY-SA. רש״י ותוספות: דפוס וילנא, באמצעות ספריא.