הדף היומי · יום 12 מתוך 33 במסכת

מסכת ערכין דף י״ג

יום ב׳ · 30/11/2026 · · Daf Yomi Arachin 13
אין שיעור מוקלט לדף זהאם יתקיים שיעור על דף זה – הוא יופיע כאן לאחר השידור

דף י״ג עמוד א

רש״י11

וכן חרים וכן פשחור וכן אימר ויהויריב שוב לא עלה:

רב אשי אמר לעולם וכן בשניה אמוצאי שביעית קאי ורבנן היא ודקא קשיא לך לעיל דבשביעית חרוב לא קשיא דשית שני קמאי מבנין הבית עד דסליק עזרא וקידש ארץ ישראל לא מנו שמיטין ויובלות דל שית שנין משני הבית משכחת שנת ת"כ בשביעית כיצד ארבע מאה (ושית שנין) תמניא יובלי וארבע סרי שני תרי שבועי ובשנת תכ"א שהיה מוצאי שביעית חרב:

ומנלן דעד שית שני לא סליק עזרא דכתיב באדין בטילת וגו' אלמא בשנת שתים לדריוש התחיל הבנין:

וכתיב ושיציא ביתא וגו' אלמא בשנת שש נשלם הרי חמש שנים ובאותו זמן לשנה הבאה שהיא שנה ששית לבנין עלה עזרא ובא לירושלים בחדש אב ועד תשרי שהוא שבע לבנין לא התחיל למנות:

בר תמנן נכי תרתי דמשילוח מרגלים עד שנכנסו לארץ אינו אלא ל"ח לבד משנת השילוח דהא בשניה ליציאת מצרים נשתלחו:

מדלא משכחת ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר דליהוי יובל אי לא מדלית ארבע עשרה לכיבוש ולחילוק:

מתני' מתשעה כנורות לא אתפרש טעמא:

והצלצל לבדו צלצל אחד היה שם ולא יותר וטעמא מפרש בגמ':

גמ' קס"ד כדי לשבת ולשני ימים טובים דווקא קאמר דלהכי בעינן ששה שאם יבאו יחד שבת ושני ימים טובים של ראש השנה ולא יוכלו לבקר יהו להם אילים מזומנים:

בעלמא קאי דבכל ימות השנה נמי בעינן ששה ולאו משום שבת וראש השנה אלא משום דבן בג בג וכדמפרש בסמוך:

סימנא בעלמא שלא תטעה בגירסא שלא תשנה ארבעה או חמשה משום הכי נקט הנך שלשה ימים דבעו ששה תמידין:

בא חרים ונטל חלקו וחלק חביריו שש וכן פשחור וכן אימר התקינו נביאים שביניהם שאפי' יהויריב ראש משמרות עולה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו אלא אשארא:

רב אשי אמר הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדיש לא קא חשיב להו

דכתיב (עזרא ד, כד) באדין בטילת עבידת בית אלהנא די בירושלים וכתיב (עזרא ו, טו) ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר דהיא שנת שית למלכות דריוש מלכא

ותנא באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא וגלותו עמו דכתיב (עזרא ז, ח) ויבא ירושלים בחודש החמישי היא השנה השביעית למלך:

גופא שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו שאם אתה אומר משנכנסו מנו נמצא בית חרב בתחלת יובל ואי אתה מוצא (יחזקאל מ, א) בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר וכו'

שבע שכיבשו מנלן דקאמר כלב (יהושע יד, ז) בן ארבעים שנה [אנכי] בשלח (אותי) משה עבד ה' [אותי] מקדש ברנע לרגל את הארץ [וגו'] ועתה [הנה] אנכי היום בן חמש ושמונים [שנה]

ואמר מר שנה ראשונה עשה משה משכן שניה הוקם המשכן ושלח מרגלים כי עבור ירדן כלב בר כמה הוי בר תמנן נכי תרתין כי קא מפליג נחלות קאמר (יהושע יד, י) בן חמש ושמונים שנה אנכי אישתכח דשבע כיבשו

ושבע שחילקו מנלן איבעית אימא מדשבע כיבשו שבע חילקו ואיבעית אימא מדלא משכחת להו (יחזקאל מ, א) ארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר:

מתני׳ אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים כדי לשבת ולימים טובים של ראש השנה ומוסיפין עד עולם אין פוחתין משתי חצוצרות מתשעה כנורות ומוסיפין עד עולם והצלצל לבד:

גמ׳ תמידין ומוספין טובא הוו

תנא בעלמא קאי ואתמידין לחודיה קאי ומאי כדי לשבת ולימים טובים סימנא בעלמא וה"ק אין פוחתין מששה טלאים

תוספות5

שאפי' משמרתו של יהויריב עולה פרש"י ששוב לא עלה וזהו תימה דמנא ליה ששוב לא עלה דהא משמע שיכול לעלות מדקאמר שאפילו משמרתו של יהויריב עולה ועוד הקשה רבינו אלחנן דהרבה עלו ואין פשוט לנו שלא עלה ואמר רבי דמכל מקום יכול להיות שעלה יהויריב והכא קא פריך הכי משמרתו של יהויריב בשניה מי הואי כי כ"ד היו אלו נגד המשמרות שלא עלו שחלוקות לארבע ועשרים משמרות ושימשו תחתיהם:

הנך שית עד דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב צריך עיון למאי דפירשתי דכי נמי גלו השבטים מנו נמי יובלות כדי לקדש השמיטין א"כ בגלות דבבל קודם דסליק עזרא נמי היו מונין ואמאי התחילו למנות כי סליק עזרא וי"ל דלא דמי דודאי בעוד ישראל על אדמתם כי נמי אין יובל נוהג שמיטה נוהג בחרישה וזריעה והיו מקדשין אבל בגלות לא היו מקדשין כלל שביעית וצ"ע דכי נמי היו בגולה היו צריכין לקדש שביעית מפני שמיטת כספים שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ואם הוא כך דשביעית אינו תלוי ביובל כי נמי ישראל בגלות ואינן כלל על אדמתן למה לא ימנו שמיטין כמו מקצת ישראל על אדמתן ואף על גב דאין כל יושביה עליה מונין שביעית אף על גב שאין מונין יובל:

אותו זמן לשנה הבאה שהוא שלש (ועשרים) באדר עלה עזרא מבבל ועלה ירושלים בחדש החמישי שאיחר במהלך הדרך מחדש אדר עד חדש אב:

כלב כמה הוי בר תמנין נכי תרתין והקשה רבינו אלחנן והא מנין לנו שבשנה שניה דווקא היה כלב בן מ' שנה דאז הוה כי עבר ישראל את הירדן בר תמנין נכי תרין שמא התחיל שנת הארבעים ואחד שלו ובשילוח מרגלים היה בסוף הארבעים שהרי שנות כלב לא מצינו וכשעברו ישראל את הירדן הוה בר תמנין נכי חד ומנא להש"ס הא דז' כיבשו וז' חילקו ואמר רבי דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דמה לנו לשנות כלב אם לא להודיענו בודאי שז' כיבשו וז' חילקו:

מאי כדי לשבת סימנא בעלמא הכא מפרש מעיקרא דכדי לשבת סימנא בעלמא אבל במנחות פרק התכלת (מנחות דף מט: ושם) לא אמר הכי עד דבמסקנא דקאמר התם אמר רבינא לרב אשי הני ששה שבעה הוו דהא איכא צפרא דחד בשבתא דווקא נקט לשבת וה"פ אם היו ב' ימים ראש השנה ביום החמישי וביום ששי ביום הראשון יבקרו התמיד שהוא ארבעה ימים קודם שחיטתו של ה' בשבת ושל יום ו' שהוא שני לר"ה יבקרו ביום שני שהוא ד' ימים קודם שחיטתו וכן של שבת מבקרו ביום ג' ופריך שבעה הוו דהא איכא צפרא דחד בשבתא שגם הוא טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטתו וא"כ היאך יפחתו מז':

דף י״ג עמוד ב

תוספות5

ומוסיפין עד עולם עד כמה אמר רב הונא ואמרי לה כו' ואמר רבי דהא ודאי פשיטא שיוכלו להוסיף עד העולם אלא בעי עד כמה יהא הידור מצוה וא"צ לחפש יותר אחר כהנים אמר רב הונא עד ק"כ דהא אשכחן בקרא (דברי הימים ב ה) שחפשו אחרי ק"כ כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר אי נמי דהא פשיטא דאין מוסיפין עד העולם שאם יוסיפו יותר עירבוב קלא אמר רב הונא עד ק"כ כהנים יכול להוסיף דהא אשכחנא בקרא דלא חיישינן לעירבוב קלא:

[אין] פוחתין מי"ב לוים העומדין על הדוכן בכל יום כשאומרים שירה שנים לנבלים וט' כינורות וצלצל הרי י"ב ושתי חצוצרות כהנים תוקעים בהן ולא לוים והכי תנן פרק בתרא דתמיד (דף לג:) ושני כהנים עומדים על שולחן החלבים וב' חצוצרות בידם ולא חש התם למתני כינורים וחלילים לפי שלא היו בכהנים אלא בלוים וק"ק דקתני התם והקיש בן ארזא בצילצל ותירץ דחדא מינייהו נקט:

אין קטן נכנס בעזרה מנה"מ אמר ר' יוחנן [דאמר קרא] ויעמוד ישוע בניו ואחיו קדמיאל והקשה רבינו אלחנן היכי ילפינן דקטן נכנס לעזרה לשיר בשעה שהלוים עומדים לדוכן ואמר ר"י דרבי ליה מיתורא דקרא כתיב בניהם ואחיהם הלוים וכתיב ישוע בניו קדמיאל ובניו בני יהודה בני (מורד) [חנדד] בניהם למה לי והלא הזכיר כל אחד בניו אלא ש"מ דלהכי כתביה דהוה מיותר ומשמע קטנים:

יש בערכין:

(שייך לדף י"ד ע"א) מה בין שדה מקנה לשדה אחוזה כו' והוא הדין דהוה מצי למימר חילוק אחר בין שדה אחוזה לשדה מקנה שבשדה אחוזה אם הקדישו וגאלו אחר מתחלק לכהנים ביובל ובשדה מקנה אם הקדישו וגאלו אחר חוזר לבעלים ביובל ולא נחת לפרושי אלא חילוק דשייך כשהוא עצמו פודהו:

המבוקרים בלשכת הטלאים ארבעה ימים קודם שחיטה ומני בן בג בג היא דתניא בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה

ת"ל (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב לי במועדו ולהלן הוא אומר (שמות יב, ו) והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש (הראשון) מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה

דיקא נמי דקתני כדי לשבת ולא קתני לשבת שמע מינה:

משתי חצוצרות ומוסיפין וכו': ועד כמה אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב זבדי אמר רב הונא עד מאה ועשרים שנאמר (דברי הימים ב ה, יב) ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות:

מתשעה כנורות וכו' וצלצל לבד: מנא הני מילי אמר רב אסי דאמר קרא (דברי הימים א טז, ה) ואסף במצלתים (להשמיע) מצלתים תרי הוו כיון דחדא עבידתא עבדי וחד גברא עביד בהו קרי להו חד:

מתני׳ אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן ומוסיפין עד עולם אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ולא היו אומרים בנבל ובכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה

רבי אליעזר בן יעקב אומר אין עולין למנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהן בין רגלי הלוים וצערי הלוים היו נקראין:

גמ׳ הני כנגד מי אמר רב פפא כנגד תשעה כנורות [ושני] נבלים וצלצל אחד שנאמר {דברי הימים א כה } הוא (ובניו ואחיו) שנים עשר:

אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים כו': מנא הני מילי אמר רבי יוחנן דאמר קרא (עזרא ג, ט) ויעמוד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על [עשה] המלאכה (ה' עבודת בית ה') [בבית האלהים] וגו':

לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור אלא בפה כו': למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד לימא מתני' דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר כנור של מקדש של שבעת נימין היה שנאמר (תהלים טז, יא) שובע שמחות [את] פניך אל תיקרי שובע אלא שבע

ושל ימות המשיח שמונה שנאמר (תהלים יב, א) למנצח על השמינית על נימא שמינית

של עולם הבא עשר שנאמר (תהלים צב, ד) עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור

ואומר (תהלים לג, ב) הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש

אפילו תימא רבי יהודה לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כי נבל קרי ליה נבל:

רבי אליעזר בן יעקב אומר אין עולין מן המנין כו': תנא וסועדי הלוים היו נקראין ותנא דידן כיון דהני קטין קלייהו והני עב קלייהו הני מקטטי והני לא מקטטי קרי להו צערי:

הדרן עלך אין נערכין:

מתני׳ יש בערכין להקל ולהחמיר ובשדה אחוזה להקל ולהחמיר ובשור המועד שהמית העבד להקל ולהחמיר באונס ובמפתה ובמוציא שם רע להקל ולהחמיר

יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמשים סלע ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שוויו:

גמ׳ יש בערכין להקל וכו' ולהחמיר כיצד אחד שהעריך כו': בישראל אין בעובד כוכבים לא

לימא מתני' דלא כר"מ דתנן עובד כוכבים ר"מ אומר נערך אבל לא מעריך

אפי' תימא ר"מ הוא הדין דאפילו עובד כוכבים נמי אלא

רש״י24

ארבעה ימים קודם שחיטה ומשום הכי בעינן ששה לעולם דבשעת חינוך נתנו שם ששה מבוקרין ד' ימים קודם לכן ונטלו יום ראשון שנים לתמידים ונתנו שנים תחתיהם ויבקרום ביום שני נטלו שנים מן הארבעה הנותרים ונתנו שנים תחתיהם ויום שלישי נטלו שנים הנותרים מן הראשונים ונתנו שנים תחתיהן וכן לעולם נוטלים שנים ונותנים שנים ואותן שנתבקרו וניתנו שם יום ראשון ראויים ליום רביעי ואותן שניתנו בשני ראויין בחמישי וכן חוזרין חלילה לעולם ונמצאו כל התמידין הנשחטין מבוקרין ד' ימים קודם שחיטה עם יום הביקור ויום השחיטה כך שמעתי. וקשיא לי הא לא דמי לארבעה ימים דפסח דביקורו בעשור ושחיטתו בי"ד הרי ארבעה ימים לבד מיום השחיטה ולכך נראה בעיני דשמונה ניתנו שם ביום חינוך וששה דקתני במתני' הכי משמע אין פוחתים מששה כלומר שאפילו כשיטלו השנים שבכל יום נשתיירו שם ששה מבוקרין ולאחר כך קודם הלילה יבקרו שנים ויתנו שם והנך הואיל וליתנהו אכתי בשעת נטילת השנים לא קחשיב להו. ל"א סימנא בעלמא דכי היכי דכי מקלעי שבת ור"ה גבי הדדי מיבקר ההוא דשלישי בשבת בע"ש דהא לא מצו היום לילך ולבקש טלה ולבקרו השתא הוי ארבעה ימים קודם שחיטה הכי נמי לעולם בעינן ד' ימים קודם שחיטה:

דיקא נמי דסימנא בעלמא הוא ולאו משום טעמא דשבת וראש השנה קא בעי להו מדלא קתני לשבת ולשני ימים כו' דהוי משמע לצורך שבת ור"ה מדקתני כדי ש"מ כפי חשבון הראוי לשבת ולראש השנה דהיינו ששה וסימנא בעלמא הוא:

מנה"מ דצלצל לבד ותו לא:

ואסף שם הלוי:

עבידתא חד עבדי דאין אחד מועיל בלא חבירו שהן ב' חתיכות רחבות של מתכת ומכין זו על זו וקורין צינב"ש:

מתני' אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהן:

ולא היו אותן קטנים:

אומרים בנבל וכנור אלא בפה ליתן תבל בנעימה ליתן תבלין בנעימות הלוים לפי שקול הלוים הקטנים דק ומתבל את קול הלוים הגדולים:

[ואין עולין למנין] דלא מנו אותן לוים למנין שנים עשר לוים הצריכין לדוכן:

ולא עולין על האצטבא המוכנת לדוכן אלא בארץ היו עומדין:

וצוערי הלוים שמצערין את הלוים כדמפרש בגמרא:

גמ' בנבל עשור של עשר נימין. ולעולם הבא משתעי מדכתיב שיר חדש לשון זכר דשירות העולם הזה לשון נקבה כדאמר במכילת' כשם שנקבה זו יולדת כך תשועות הללו סופן לילד צרות אבל שיר של עולם הבא ל' זכר שאינו יולד:

מדמפיק ר' יהודה כנור בנבל עשור אלמא כנור היינו נבל:

דנפיש קליה כי נבל ונבל עשוי כמפוח של נפחים ומוציא קול ע"י רוח:

וסועדי עוזרי:

לויים עבו קלייהו. קטנים קטין קלייהו דק קולם:

מקטטי כלומר מקטינין ועושים קולם דק דק ויפה ומצערין הלוים שאין יכולים לבסם קולם כמותן:

מתני' להקל:

להחמיר שהמעריך הכעור שבישראל אפי' אינו שוה אלא ה' סלעים נותן נ' סלעים מן עשרים עד בן ס':

בשדה אחוזה במקדיש שדה אחוזה:

נאה שבישראל שוה מאה מנה אין נותן אלא נ' סלע:

שהעריך שאמר ערך פלוני עלי:

גמ' בעובד כוכבים לא שאם אמר ישראל ערך עובד כוכבים פלוני עלי לא אמר כלום דעובד כוכבים אינו נערך:

נערך אבל לא מעריך טעמא מפרש בפ"ק (לעיל ערכין דף ה:):

נוסח הגמרא: דפוס וילנא (תלמוד בבלי, ויקיטקסט) באמצעות ספריא, ברישיון CC-BY-SA. רש״י ותוספות: דפוס וילנא, באמצעות ספריא.